מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הממואר והכתיבה האוטוביוגרפית הפכו להיות סוגות רווחות בספרות הישראלית והעולמית בעשורים האחרונים. יש לכך סיבות רבות ומגוונות. בעיניי, מבחנה העליון של הכתיבה האוטוביוגרפית הוא האם זונח הקורא בעת הקריאה את העניין הרכילותי החוץ-ספרותי ומשתמש, אם בכלל, בעובדת היותו של הטקסט מבוסס על עובדות, רק על מנת לחזק את חוויית המציאותיות של המילים על הדף, ללא עניין להוט באדם שכתב אותן מחוץ לגבולות דף זה – אם לאו. לפיכך, יש להבחין בחדות בין ממוארים או מסות אישיות שמטרתם היא חוץ-ספרותית מובהקת (כמו הספר של גליה עוז, שמטרתו החוץ-ספרותית הברורה הייתה להכתים את דמותו של אביה בעיני קוראיה) – ואכן זוכים לעניין בקרב אנשים שלא מתעניינים בדרך כלל בספרות ולעומת זאת נוטים לא לעניין אנשים שדווקא מתעניינים במיוחד בספרות – לבין כתיבה אוטוביוגרפית בעלת איכויות ספרותיות.

הממואר העדין והיפה של בני מֵר שייך לסוג השני. מר חוזר בו לרגעים ולחוויות מרכזיים בילדותו ובנעוריו. הוא גדל במשפחה דתית-לאומית בתל אביב ולמד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, מוסד-דגל של הכיפות הסרוגות. מר מבקש לחזור למה שהוא מכנה ה"הִדתל"שות" שלו ו"המהפכות התודעתיות" שהתחוללו בנפשו עד אליה. אלו היו "תמורות יסודיות ועמוקות" שלא היו דומות להן בעשורים שחלפו מאז. ככותב בעל כישרון מארגן מר את הזיכרונות שלו בעזרת לוח השנה והוא יוצא מרגעים קונקרטיים, המתוארים במינימליזם נקי מספּק, לתיאור פרישתן של תמורות רוחניות נרחבות. 

כך, תיאור של קהילה קטנה הצועדת ל"תשליך" בלב תל אביב החילונית, מחולל רגע חשוב בהתפתחותו הרוחנית של מר. "הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת, נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו – 'הדוסים' – מבחוץ". ואילו בריחה משהות בישיבה התיכונית בראש השנה, אשר הובילה לזיוף של אישור מחלה ולהסתבכויות עם רשויות הישיבה, הייתה בעלת השלכות עמוקות לא פחות. מר נוטר טינה לראשי הישיבה: "הם אולי סלחו לי, אבל אני התקשיתי לסלוח להם. מה בעצם היה חטאי הגדול, שאלתי בלבי, והאם לא הייתי נאלץ לעשות זאת שוב במקרה דומה בעתיד? נזכרתי בהם עומדים ומתחטאים ביום הכיפורים, לובשים קיטְל לבן וטלית, מכים על חטא בניגון העליז ומתחננים לסליחת ריבונו של עולם. האם לא למדנו שכולם, גם הרבנים, צריכים ללמוד ממידותיו? 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היֶה רחום'. אבל כאן, איש לא ריחם עלי ועל הורי". כך הפך האירוע הזה לאירוע מתסיס בהתפתחותו הרוחנית של מר.  

עם זאת, יותר משמֵר נראה לי דתל"ש, הוא נראה לי ישראל"ש (ישראלי לשעבר). כלומר, רכיב העוינות שקיים במחשבתו ביחס לזהות הישראלית נראה לי מרכזי יותר מאשר הריחוק מהזהות הדתית: "אני יודע: לבקש סליחה זה לא כל כך סקסי – בוודאי לא בישראל, שבה משתדלים ככל האפשר לא להרגיש אשמים. מי שמבקש סליחה עשוי להיראות פראייר, והאיסור להיות פראייר הרי הוא אחד הלאווים המפורשים ביותר בעשרת הדיברות של הישראלים. המתנצל-תמיד נראה יצור גלותי". ובמקום אחר: "למרות הכול מצאתי את עצמי כבר אז נמשך לא לצברים החלוצים, יפי הבלורית והתואר ש'עמוד האש' [סדרת הטלוויזיה] הוקסם מהם, אלא דווקא ליהודים הגלותיים". 

מי הוא מר כיום? אחרי התהפוכות שעבר בנעוריו? הוא מי שאוחז ב"דת הטבע" או, לכל הפחות, מי שאוחז ב"הערצה לטבע עצמו". בהתאם לכך הוא גם צמחוני ("דווקא אני, החוטא, אוכל מזון שלם יותר מבחינה מוסרית"). בנוסף, הוא מי שנמשך "תמיד לאנדרדוג", ולפיכך, למשל, הוא מתעניין הן בפולין, אומה שנוהגים ללעוג לה, והן ביידיש, השפה שדחקה הציונות. מר הוא גם אסתטיקן וקוסמופוליט. הנה כמה שורות יפות על המשיכה שלו לספרות: "אני לא רציתי להיות סתם סופר, אלא לכתוב בלשון הקודש כמו סופר סת"ם: לכתוב באוגוסט כמו באלול. רציתי לדעת בספרות לא פחות מאותה התעלות ששאפתי אליה בעבר; לעמוד על קצות האצבעות בשעת הקריאה ובשעת הכתיבה, להתאמץ בכל נפשי ובכל מאודי". יש לשים לב להתגבשות האידיאולוגית ההדוקה של רכיבי הזהות החדשים של מר. לא יהיה מאד מופרז לראות באידאולוגיה הדי קשיחה הזו דת אלטרנטיבית לדת נעוריו שננטשה.  

לסיום, שתי הערות. חבל, חבל שאופציית הזהות הישראלית (הכוללת בתוכה את הזהות היהודית) נזנחת כך על ידי נציג אנין של האינטליגנציה הספרותית. רעיון הישראליות הוא רעיון יפה כל כך (ואפילו מוסרי!), המלכד בתוכו ממדים עשירים של מרחב וזמן ומעניק יציבות ושייכות. וההערה השנייה: יש לזכור שהרבה פעמים משיכה ל"אנדרדוג" מתרחשת בזמנים ובהקשרים שבהם ה"אנדרדוג" כבר מזמן אינו כל כך כזה, כי אם הבון טון.