על "צ'כוב" של גינצבורג ו"עם הזרם" של הויסמנס

"אנטון צ'כוב – פרופיל ביוגרפי"/ נטליה גינצבורג/ "תשע נשמות" (מאיטלקית: שירלי פינצי-לב, 98 עמ')

מה שמייחד את המסה הביוגרפית היפה שכתבה נטליה גינצבורג על צ'כוב (לעומת יצירות מונוגרפיות אחרות שקראתי על הסופר הרוסי הגדול) היא תשומת הלב הייחודית והרגישה שיש בה ליחסיו המשפחתיים של צ'כוב. המסה, שפורסמה במקור ב-1989, כתובה בגישה שאני מניח שרבים כבר לא יסכימו לקרוא לה "נשית".  

"הוא מעולם לא השתחרר מהמשפחה שנולד בה. הוא היחיד מששת הילדים שכבר בילדותו קיבל על עצמו את האחריות ואת ההנהגה, ונשא בעול הזה עד יומו האחרון".

גינצבורג ערה לאור המרובה בהתנהגותו של צ'כוב עם משפחתו, אך גם לצל ביחסו החונק באהבתו לאחותו (אולי כמי שגדלה כאחות קטנה במשפחה של אחים גדולים דומיננטיים, כפי שציינה פעם, היא ערה לכך בייחוד):

"הוא [הצייר יצחק לֵוִיתָן] ביקש ממריה [אחותו של צ'כוב] להינשא לו. מריה התייפחה ארוכות, מתוך רחמים ומתוך היסוס. אנטון הניא אותה מזה. היא תהיה אומללה. מריה סירבה ללויתן. היא לא נישאה מעולם".

עוד הצעת נישואין וסירוב בגין אחיה – מגיעים בהמשך. ומעירה גינצבורג באירוניה: "אנטון התפלא על הסירוב הזה, ונהג לומר שמריה נרתעת מנישואים, מי יודע למה".

בהמשך, מריה הייתה מזועזעת מנישואיו המאוחרים של צ'כוב וראתה בהם בגידה. "היא ויתרה על נישואים כדי להקדיש את חייה לאחיה, לסייע לו, לנהל את הבית עבורו. ועכשיו בבת אחת הרגישה שנדחקה לקרן זווית".

*

"עם הזרם"/ ז'וריס-קרל הוּיסמַנס/"תשע נשמות" (מצרפתית: בני ציפר, 104 עמ').

נדמה לי שחלק מהייחוד של הנובלה היפה הזו (במקור: 1882) נעוץ בעובדה שלא ברור אם היא קומדיה או טרגדיה.

חייו של ז'אן פולַנטֵן, רווק פריזאי בן המעמד הבינוני, פקיד ממשלתי, מלאי טרדות קטנות. בראשן, היכן יאכל את ארוחותיו? המסעדות – תפלות. המשלוחים – מפוקפקים. בבישול הוא אינו מצטיין ולשאת אישה בשביל ארוחותיו – אולי מוגזם. ואולי לא?

"מהם כל הקורבנות האלה לעומת החיים המסודרים, והבילוי לעת ערב בין ילדך לרעייתך, ומזון צנוע אבל בריא לעין ערוך, והלבנים המטולאים, והכבסים הצחורים החוזרים בשעה קבועה?".

ואולי לחזור בתשובה? האם גם זה מוגזם? לחזור ולדבוק בקתוליות לא משום שנפל פחד האל על פולנטן. אלא משום ש"מה ראוי יותר מהווידוי כדי להעביר בו את הזמן […] שהרי השעמום אין לו אחיזה בלב המאמינים".

(אגב, בטקסט שמזכיר את שופנהאואר במפורש בסופו, ישנו כאן אולי הדהוד של התבונה האתיאיסטית הגאונית של שופנהאואר על כך שדקדוק הפרטים המרובים המאפיינים את פולחני הדתות השונות הוא פשוט תרופה שמצאו בני האדם נגד השעמום)

התעוקה הקיומית נפרטת ב"עם הזרם" לפרוטות קטנות, קומיות יותר מאשר טרגיות ("אהה! הכביסה, איזה כאב ראש לרווק!").  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: