פורסם לראשונה, בשינויים קלים, ב"ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
גיבורת הרומן הקצר של מקיואן מ-2014, "טובת הילד", היא שופטת אנגלייה בשם פיונה מיי. בדמותה הנבונה והאמפטית יצר מקיואן מודל מעורר התפעלות לַעמדה החילונית-ליברלית-הומניסטית שהוא מזוהה עמה ומזדהה איתה. הרומן מציג את מעורבותה המיטיבה של השופטת מיי בכמה תיקים הנוגעים לקהילות דתיות-שמרניות: יהודים חרדים, נוצרים קתולים, קהילת עדי יהווה. במקרים הללו, עמדתה ההומניסטית-ליברלית (ועמדת המשפט הבריטי), סייעה להצלתם של חברי הקהילות השמרניות מעצמם.
אך הסיבה ש"טובת הילד" הוא אחד מספריו המשמעותיים של מקיואן, נעוצה בכך שמקיואן ער גם לחולשותיה של העמדה החילונית-ליברלית-הומניסטית והוא מבטא אותם בדרך מתוחכמת למדי. הוא מציג את החולשות של העמדה הליברלית קודם כל בעזרת האירוניה שחיי המשפחה של השופטת לענייני משפחה קורסים (בן זוגה מבקש להיפרד ממנה בפתח הרומן). הוא גם יצר את דמותה של השופטת לענייני משפחה כמי שאין לה ילדים משל עצמה. זו אכן נקודת תורפה של הליברליזם האינדיווידואליסטי; אם חיי הפרט הם העיקר, נחלשת המוטיבציה לגידול ילדים (גם בלי משבר האקלים, כן? הוא תירוץ מצוין, אין מה לומר, אבל לעיתים הוא רק תירוץ). אבל לשיא המורכבות מגיע מקיואן בתיאור יחסי השופטת פיונה ונער קטין מעדי יהווה שהצילה את חייו בכך שהכריחה אותו לקבל עירוי דם מציל חיים שהוריו סירבו לאפשר לתת לו, כי הוא אסור על פי אמונתם. אחרי הכרעתה בעד קבלת העירוי, הנער התערער באמונתו כשהוא ראה שהוריו שמחים בעצם על פסק הדין שכפה עליהם לנהוג שלא כפי אמונתם. הוא רודף אחרי פיונה ומבקש ליצור איתה קשר. הנער, שאיבד את קהילתו הדתית, חושב שהוא יוכל להצטרף ל"קהילה" של השופטת. אבל השופטת אינה יכולה, כמובן, להציע לו קהילה תומכת חליפית. ונקודה זו מבטאת באופן עמוק – כשם שהוא אלגנטי – את החולשה הגדולה של הליברליזם: הוא אינו מציע מסגרת קהילתית תומכת.
אני מזכיר באריכות-מה את "טובת הילד" כי הוא מסביר מדוע "הג'וק", הסאטירה של מקיואן מ-2019 נגד הברקזיט, היא סאטירה חלושה וזניחה. היא כזו כי בניגוד ל"טובת הילד" היא אטומה לרחשי הלב שהביאו חלק כה גדול מהבריטים לתמוך בברקזיט. הסאטירה הרהוטה והמשעשעת, אך הלא עמוקה הזו, כתובה מעמדה חד צדדית של הנאורים בעיני עצמם, מתנגדי הברקזיט. היא לא מבינה, או מתעלמת בגסות, מהרגש הקהילתי החזק שהביא חלק מהאוכלוסייה הבריטית לתמיכה בו: הלא הוא הלאומיות.
מה מכילה היצירה? ברמיזה מעט מיותרת – אולי למעט היותה בעלת ערך-בידול סנוביסטי שמסמן את מי שמכיר את הרפרנס כנעלה – פותח הרומן בהיפוך של סיפור "הגלגול" של קפקא: הפיכתו של ג'וק לאדם. ולא לסתם אדם, כי אם לראש ממשלת בריטניה, ג'ים סאמְס (אצל קפקא זה היה גרגור סאמסא). הרמיזה לקפקא נזנחת חיש קל, כי הוא אכן לא קשור לנושא. עד מהרה מתברר שכל חברי הקבינט הבריטי, למעט אחד, עברו גלגול דומה לזה של ראש הממשלה. מטרת הגלגול של כולם היא להעביר בצוותא את המהפכה ה"היפוכיסטית". ה"היפוכיזם" הוא תיאוריה ופרקטיקה כלכליות מופרכות שמצדדות בהפיכת כיוון הכסף בעולם. אם אתה עובד – עליך לשלם על הזכות לעבוד. אם אתה קונה – אתה מקבל כסף על היותך צרכן. והנה, התפיסה המופרכת הזו קנתה לה אוהדים בממלכה המאוחדת, המונים שונאי אליטות ושכל בריא כאחד. הם הצביעו בעד ה"היפוכיזם" במשאל עם וכעת מוטל על הממשלה לבצע את המעשה בפועל, למורת רוחו של האיחוד האירופאי. לצורך המשימה הזו, הנוגדת את התבונה האנושית, היה צורך בגלגולם של חברי הממשלה בג'וקים, תיקנים פיקחים שמניעים הלאה את המעשה. ובדרכים מלוכלכות, כיאה לשוכני ביוב. למשל, בניצול מהפכת "מיטו" על מנת להפיל בעלילת שקר את שר החוץ, המתנגד היחיד למהלך, היחיד שאינו תיקן.
במה מתבטאת החד צדדיות של מקיואן? ראשית, כמובן, בכך שתומכי המהלך ההיפוכיסטי (שבנמשל הוא כמובן ה"ברקזיט") הם, חד וחלק, ג'וקים. מקיואן, בהיותו מיומן ואנין מכדי ליפול לתהום שגרתית של טעם רע סאטירי, יודע שהוא יכול לטעון להגנתו שדווקא בתיאור המטמורפוזה, שבאמצעותה מוחלפים לתקופה קצרה חברי הממשלה בג'וקים מוסווים, הוא מציג מעין תיאוריה מסנגרת שפוטרת מאחריות את תומכי הברקזיט בטענת חוסר שפיות זמנית. ועדיין, נותרה עוּבדת חרקיותם של התומכים בסאטירה של מקיואן על כנה ועל בוטוּתה.
החד צדדיות של מקיואן מתבטאת גם, כמובן, בתיאוריה ה"היפוכיסטית" עצמה. זו תיאוריה מופרכת כל כך שאכן לא ברור איך מישהו יכול לתמוך בה מלבד מישהו שמוּנע בתאוות הרס ונקמה לא רציונליים, מלבד מישהו רשע או טיפש או שניהם. והחד צדדיות מתחדדת, כשמקיואן משדך לתומכי ההיפוכיזם, וג'ים סאמס בראשם, לאומנות לוחמנית קיצונית ומופרכת. הצרפתים הטביעו בטעות ספינת דיג בריטית וסאמס מעוניין לעוות את התקרית על מנת לשלהב את ההמון לפטריוטיזם קוצף ולהגיע לסף מלחמה מול צרפת.
בקיצור, הספר הזה אינו סאטירה מתוחכמת כי אם שחרור קיטור של מתנגד ברקזיט המוצע למתנגדי ברקזיט. יש הבדל.
מבקר חופשי 
תגובות
יש לך המלצה על ספר בריטי שמסביר את הברקזיט באופן מורכב, או אפילו אמביוולנטי? מבלי להשוות חצי מהמדינה למקקים?
גם ׳סתיו׳ של אלי סמית מתייחס לברקזיט כעידן של טירוף וטיפשות. התחושה מבחוץ היא שמדובר בתופעה פנים-בריטית מסובכת ומסקרנת שמקבלת יחסי פשטני, מטיפני ודידקטי מצד הסופרים הנחשבים במדינה.
לצערי איני מכיר דוגמה נגדית. אבל איני מומחה לספרות בריטית עכשווית וכדאי לשאול מישהו שזה התחום שלו.