מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצב טוב. מיקוד. הכרת-מציאות. הטרויקה הזו, המרכבה הרתומה לשלושת הסוסים הזו, מדהירה קדימה את הרומן של רומית סמסון (שזכה לאחרונה בפרס "ספיר" לספרי ביכורים) במרוצת השליש הראשון שלו.

בסיפורת, קרי בפרוזה נרטיבית, כמו בריקוד, לדעת לזוז, לזוז, לזוז, ובזמן הנכון – הנו עיקר חשוב. מֵי עלילה עומדים מעלים בְּאשה עד מהרה. גם לדעת מה לא נחוץ וניתן לפיכך להשאירו בחוץ הוא סוד גדול ועיקר חשוב לא פחות. ולבסוף, להכיר את המציאות עליה אתה כותב, באופן שחושף לעיני הקורא דקויות או אף עבוּיוֹת הנסתרות מעיניו – הינו חלק מההסבר למשיכה שלנו לרומנים. אנחנו רוצים לפסוע בתוך רומן כמו מגלי ארצות פעורי עיניים ביבשת חדשה.

גיבורי הרומן הראשיים הם אלעד ושירה. אלעד, עורך דין פיקח בן שלושים ושמונה, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שנים בתל אביב ופותח בה משרד. שירה, אם לשלושה, היועצת המשפטית של העירייה. העיר לא מוזכרת בשמה והיא יכולה להיות נתניה, אשקלון או קריית חיים וכיוצא בהן. אלעד, ששוקל להיכנס לפוליטיקה המוניציפלית, נקרא לטפל בתביעה נגד העירייה. פרויקט מגורים גדול, שנועד לסייע לילידי העיר להישאר בעיר הולדתם, ננטש באמצעו. הקבלן נעלם, הדיירים העתידיים מתחילים כבר לשלם משכנתאות על בית שאינו ברשותם ושוועתם עולה השמיימה. האם לא העירייה היא זו שנתנה חסות לפרויקט, שכנעה במהימנותו, ולכן אחראית בפני קוני הדירות? ואולי ראש העיר מעורב כאן בשחיתות ישירה? האם המכרז לבנייה נעשה כהלכה? האם מנהל הפרויקט אינו מקורב לראש העיר ואדם שאינו מוכשר לתפקיד? ואולי הקנוניה סבוכה יותר: הקבלן הציע הצעה נמוכה ולא ריאלית מבחינתו, זכה במכרז, נטש וסמך על העירייה שתשלים את הפרויקט?

אני מרחיב בתיאור החלק הזה, בתיאור פרשת השחיתות העירונית ההיפותטית, כי הוא, בלוויית דמויות המשנה המצוירות באופן עז של ראש העיר, גבי, בעל האינטליגנציה הערמומית, מהיר החימה ועם זאת היודע להתחבב, ושל מנכ"ל העירייה, שאול, חברו השרמנטי אך הכנוע ביחסו לגבי, הם, בעיניי, החלקים המרשימים ביותר ברומן. מצד אחד הם מלמדים את הקורא על הסצנה המדוברת בהם (רק לשם הדוגמה: סמסון ממחישה לנו כיצד בפועל ניתן לגבור על תקנות משפטיות ו"לתפור" משרות למקורבים).  ומצד שני כל סיפור פרויקט הדיור ומה שעמד מאחוריו הוא בפשטות מותח. דמותו של ראש העיר, גבי, מעניינת במיוחד: "הטעות הגדולה ביותר שאנשים יכולים לעשות עם גבי, הרהרה [שירה] לא פעם, היא לזלזל בו. ואני, שמכירה אותו, לא מזלזלת, כי אני יודעת שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה, שהוא חכם יותר מאיך שהוא נראה, ושהוא מבין אנשים יותר ממה שמישהו יכול לתאר לעצמו". ניכר שסמסון, שהינה עורכת דין במקצועה ועובדת שנים בשירות המשפטי בעיריית נתניה (כך נכתב בביוגרפיה הקצרה הנלווית לספר), יודעת על מה היא מדברת.    

 אך מה שמעיב על ההישג הזה הם חלקים נוספים ברומן. שירה, היועצת המשפטית של העירייה, נמצאת במצב עדין. היא נאמנה קודם כל לחוקים, רק אחר כך למעסיקיה: ראש העיר והמנכ"ל. אלעד מגשש אצלה על מנת לאתר מידע שיכול לשרת את לקוחותיו, הדיירים המרומים. אבל שירה גם מוצאת חן בעיניו. ומתחיל להתרקם דפוס של אהבה מהוססת בין שני עורכי דין שנמצאים משני צדי המתרס של התיק שהם מטפלים בו. המצב הזה, של אוהבים-יריבים, כשלעצמו, הוא דפוס קלישאי, שלו ייצוגים רבים בספרות ובקולנוע. אבל בסיפור האהבה הזה היה דבר מה נוסף, דבר מה מֵעיק. חלק מהמועקה קשורה לבטח לכך שדפים ארוכים ארוכים הוא נעדר הבקעה, הכרעה מכל סוג. הקצב הטוב כמו נשכח בחלק הרומנטי של הרומן, בסיפור האהבה הנמתח ונמתח לו וכשהוא כבר מתקדם הוא מתקדם אחורה, בנסיגות. יש משהו בתולי בסיפור האהבה הזה; טיזינג אין סופי, תיכוניסטי, ועוד ניכר שהרומן מתענג על מצב העניינים הזה, מצב עניינים "בלום-מטרה", כפי שניסחו מתרגמי פרויד לעברית ביטוי חביב עליו.

חולשה נוספת של הרומן נובעת משני ה"תיקים" הלא משפטיים שנושאים איתם אלעד ושירה. אלעד עבר אירוע טראומטי בשירות הצבאי שלו ואילו במשפחתה של שירה אירעה טראומה הקשורה גם היא לצבא. ישנו כאן שימוש מאד קלישאי בסיטואציות טחונות עד דק בתרבות הישראלית. וחלק מהקלישאיות הנוסחתית הוא עצם השהיית האינפורמציה – וכך מתיחת הקורא באופן צפוי מדי – באשר לטיבן המדויק של הטראומות מעברם של אלעד ושירה. 

אך למרות זאת, הכף נוטה לצד זכות בשיפוטו של הרומן הזה. בעיקר, כאמור, בגלל הסיפור המשפטי – ואולי פלילי – שקיים פה. הסיפור מותח עד הסוף ומוּתר בסיום בצורה מפתיעה, מורכבת ואף מטרידה.