הנובלה הפיקנטית הזו ראתה אור במקור בהמשכים ב-1960-1961. מחברה (יליד 1899) זכה ב-1968 בפרס נובל לספרות.
הנובלה מספרת בגוף שלישי על אגוצ'י. אגוצ'י בן ששים ושבע כיום. הוא אמנם לא סבור שחייו כגבר תמו, אבל הוא יודע שזמן אוֹנָיו קצוב. והנה הובא לידיעתו דבר קיומו של מוסד חשאי מיוחד בקיוטו עירו. במבנה מבודד באים זקנים לישון לצדן של נערות יפות עירומות. לא מדובר בבית בושת: הנערות אמנם מקבלות תשלום, אבל הן מורדמות למשך הלילה ואילו לזקנים מצדם אסור לחדור אל הנערות. או, בשפה הנקייה של הנובלה: "'אני מאוד מבקשת, בלי תעלולים מרושעים', שיננה האישה מהאכסנייה לאגוצ'י הזקן, 'אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה'". לא ברור לגמרי, עם זאת, מה כן מותר לזקנים. מגע וחיבוקים (חד-צדדיים, כמובן) נדמה שכן. הנערות מורדמות, ככל הנראה, על מנת לחסוך להן את מראה הזיקנה המרתיע ועל מנת לחסוך לישישים את רתיעתן. מה בעצם אני עושה כאן, תוהה אגוצ'י שחש רגשות אשם בפעם הראשונה שלו במוסד: "האם יש בכלל דבר מכוער יותר מזקן שרוע לילה שלם לצידה של נערה שהורדמה כה חזק שלא תתעורר משנתה? ואולי הגיע לבית זה משום שחיפש את שיא הכיעור שבזִקנה?"
המיניות היא תופעה פסיכו-פיזית סבוכה. חלקה מורכב מעונג החושים: חושי הראייה והמישוש בעיקר (אך לא רק). וחלקה הוא התענגות תודעתית נרקיסיסטית: על כך שבן או בת הזוג שלך בחרו בך, חשקו בך, מגיבים אליך. בית היפהיפיות הנמות, מלבד ההגבלות המוזכרות, אינו מאפשר, כמובן, גם את העונג הנרקיסיסטי הזה: "לפתע לא היה יכול לשאת את המצב כולו: שהנערה ישֵנה, שאיננה יודעת שאגוצ'י הוא האיש שנמצא לצידה". חברות מסחריות רבות מנסות ליצור דימוי וחוויה קרובים יותר ויותר למציאות של יחסי מין ו-VR פורנוגרפי הוא שוק מתפתח במרץ, כך אומרים. כדאי אולי להמליץ לעוסקים במלאכת הקודש הנ"ל על קריאת הנובלה הזו, שתחדד להם כמה מהמגבלות של המיזמים בתחום.
למען הסר ספק: על אף נושאה הבוטה, זו נובלה עדינה ויפה. חוזקתה וחולשתה כאחת נובעים מכך שהסיטואציה הבסיסית שהיא מתארת מתעלה למדרגת סמל. מה כולל הסמל הזה? כמה יסודות: א. הזקנים הערים המביטים ביפיפיות הנמות נועצים מבט כמו בחיים המתרחקים מהם עצמם: "היא אינה בובה חיה ולא הפכה לכזו. היא צעצוע שנוצר כדי לא לבייש זקנים שחדלו להיות גברים. ואולי לא הייתה הנערה צעצוע לזקנים הללו – היא הייתה בשבילם החיים בכבודם ובעצמם. חיים שניתן לגעת בהם בביטחון". ב. הניגוד החריף והאירוני בין הנערה הישנה והזקן הער שעומד לישון לנצח. ג. אדישות היופי ביחס למעריציו; והרי גם אם ימות הזקן לידה – דבר מה שבהחלט יכול לקרות ואף קורה – לא תתעורר הנערה. ד. המשיכה המינית והפיצול שלעיתים היא יוצרת בין גוף לנפש: הנערה הנמה שנפשה רחוקה כל כך מגופה הצעיר, ובמצב הזה יש יתרונות, חסרונות ואי-הבדלים מבחינתו של החושק.
אבל סמל הוא גם דבר מה סטטי ולכן תרומתו לאמנות תלוית-זמן כמו אמנות הפרוזה הנרטיבית (הסיפורת) אינה דומה לתרומתו לאמנויות שאינן תלויות זמן, הן בגלל תהליך קליטתן המיידי (כמו ציור, היכול להיקלט בראייה אחת) והן בגין היעדר של רכיב התפתחותי מרכזי כדוגמת העלילה (ולכן בשירה, בניגוד לפרוזה נרטיבית, סמל יכול לעמוד במרכז השיר).
קוובטה מודע לכך. ולכן הוא מנסה ליצור התפתחות עלילתית בנובלה שלו בכמה אופנים: בכל ביקור של אגוצ'י במוסד מתחלפת הנערה המורדמת ואגוצ'י עסוק בתהיות על אופייה וגורלה של כל אחת מהן. במקביל, במהלך הלילות בו הוא שוכב לצידן של הנערות, הוא מהרהר ביחסיו עם נשים בעבר, והזכרונות מכילים סיפורים קטנים ומעניינים כשלעצמם. ולבסוף: קוובטה יצר סיום מפתיע לנובלה. אבל הסיום הזה הינו יותר סנסציוני ושרירותי מאשר מעיד על התפתחות עלילתית אמיתית ומהותית, ובחולשתו זו הוא חושף, בעצם, את העובדה שהיסוד המרכזי של הנובלה הזו, הסמל, הינו אכן סטטי ולא מתפתח.
אבל ככלל זו נובלה מרשימה וברור לי מדוע גבריאל גרסיה מארקס התרשם ממנה כל כך, כפי שמצטטת ב"פתח דבר" המתרגמת מיפנית שונית שחל-פורת. זו נובלה יפה שבבסיסה יסוד קורע לב: "קיגה הזקן אמר לאגוצ'י שרק בשעה שהוא נמצא לצידן של הנערות הישנות הוא מרגיש שהוא חי".
מבקר חופשי 