על כמה מגמות בספרות הישראלית 2011-2021

פורסם לראשונה במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"


בעשור האחרון אפשר לאתר כמה מגמות מרכזיות בספרות הישראלית העכשווית. ב"עכשווית" כוונתי למסגרת הזמן 2011־2021 המהווה רקע היסטורי מובחן ויציב יחסית; המחאה החברתית של קיץ 2011, כפי שאטען, קשורה למגמה מרכזית בספרות, כמו שגם "האביב הערבי" וכמה מתוצאותיו (מלחמת האזרחים בסוריה), אשר תרמו מצדן לביצור שלטונו הממושך של בנימין נתניהו לאורך העשור כולו, השפיעו על הספרות הישראלית.

רגע לפני סגירת השנה זה הזמן לשאול: במה אפשר להבחין במבט פנורמי על הפרוזה  הישראלית העכשווית? לא על כולה, אמנם, אך בהחלט על חלקים מרכזיים בה.

***

כשאני מדבר על העשור האחרון בספרות הישראלית, אני מעמיד אותו אל מול שני גלים קודמים: א. הגל ה"פוסטמודרני" של שנות ה־80 וה־90, שנציגיו הבולטים הם אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, שכתבו ספרות אירונית, חשדנית כלפי נרטיבים גדולים בכלל ואף כלפי מושג הגדולה הספרותית בפרט; ב. גל הספרות של העשור הראשון של המאה ה־21, ספרות שבעקבות האינתיפאדה השנייה דווקא חזרה לעסוק במטה־נרטיב הציוני, לרוב דרך סיפורי משפחה, כשהנציג הבולט של הגל הזה הוא, כמובן, 'סיפור על אהבה וחושך' (2002) של עמוס עוז, אבל אפשר למנות בין הבולטים בו, לשם הדוגמה, גם את 'העולם קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד (2005) או 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן (2008).

לעומתם, מגמה מרכזית בספרות הישראלית של העשור האחרון היא האופי "האזרחי" שלה. בהתאם להדגשת הצד הכלכלי של הקיום הישראלי, תוצאת המחאה החברתית של 2011, ודחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני מסדר היום הישראלי בימי שלטונו הממושך של נתניהו (שלה סיבות משלה ובהחלט אינה רק "אשמת" הצד הישראלי), כמה מהיצירות הבולטות ביותר של העשור האחרון בספרות הישראלית — כמה מהדינמיקות הספרותיות המקוריות והמשמעותיות ביותר — דנו בנושאי מעמד ומתח בין־מעמדי. הסופרים הבולטים של הדור הזה שונים בכך מאוד מקודמיהם, שמיוצגים היטב בטריומווירט הידוע: עוז, יהושע וגרוסמן, סופרים ש"הסכסוך" העסיק אותם הן ביצירה הספרותית והן בפעילותם הציבורית שמסביב לה.

מה שמאפיין, למשל, את היצירה של אחת הסופרות הישראליות הבולטות בעשור האחרון, נעה ידלין, הוא בדיוק העיסוק "האזרחי" הזה בכסף, סטטוס, נדל"ן וכיוצא בזה ('בעלת הבית', 2013, 'שטוקהולם', 2016, 'אנשים כמונו', 2019). ואילו דרור משעני, סופר בולט נוסף שפרץ בעשור הזה, אִזרח את ז'אנר הבלש במציאות הישראלית. ז'אנר הבלש מתמקד באלימות־הפנים, כניגוד לאלימות־החוץ של המלחמה. גיבורו הוא שוטר, לא חייל. בהתאם לכך, יצירותיו של משעני עוסקות במתחים פנים־ישראליים. ספרו האחרון של משעני, 'אמונה' (2021), מדגיש זאת על דרך הניגוד. מפקדו החדש של אברהם אברהם, הבלש של משעני, סבור שאברהם מעוניין בעזיבת תפקידו במשטרה כי הוא משוכנע שהוא שייך "לליגה של הגדולים", ושעבודתו במשטרה אינה שקולה לעבודה בארגוני ביטחון אחרים. המפקד אולי טועה ביחס לאברהם, אבל הוא לא טועה ביחס למשעני. משעני (ברומן הזה) לא מסופק מהאופי האזרחי, המשפחתי והפנים־ישראלי של סיפורי הבלש שלו, והוא אכן מעוניין להעביר את אברהם ל"ליגה של הגדולים" ו"ליחידה לחקירות בינלאומיות"; כלומר, לפרשנותי, לליגה (הגרוסמנית־עוזית־יהושע־ית) של הספרות שמדברת על מה שנחשב על ידי מקצת האנשים בארץ ובעולם עניין לספרות רצינית לענות בו: הסכסוך הישראלי־ערבי.

אבל לא כך הוא ביצירות שקדמו ל'אמונה', שמתמקדות ביחסים פנים־ישראליים ואף דוֹמסטיים. דקות פסיכולוגית מרכזית ב'שלוש' (2018), הרומן המצוין שקדם ל'אמונה', היא זו: החיים מפחידים כי בני אדם יכולים להתגלות כלא צפויים, הביתי יכול להתגלות כ"אלביתי", במושגים של פרויד. זה קשור אמנם לרוצח הסדרתי ב'שלוש', אבל למעשה האימה הפסיכולוגית ברומן — וזה העוקץ ועיקר ההישג, בעיניי — נשענת על כך שבני אדם "רגילים" יכולים להתהפך אחד על השני בסיטואציות לא פליליות: כמו, למשל, ביחסים בין בני זוג, כשבעלה של אחת הגיבורות מתאהב באחרת ונוטש אותה.

לאופי ה"אזרחי" הזה של חלק מתכני הספרות הישראלית נלווה גם שינוי בתפיסת דמות הסופר. הסופרת הישראלית הצעירה הבולטת ביותר מבין הסופרים הישראלים (ובפרוזה אתה "צעיר" עד שאתה בן 50) — בשיקלול של כמות ואיכות — היא מאיה ערד. אני זוכר כיצד הופתעתי כשערד טענה בתחילת דרכה הספרותית שהמודל הספרותי שלה בספרות הישראלית הוא אהרן מגד. לא הטריומווירט המוזכר, אף לא קנז האסתטיקן ולא שבתאי השופנהאוארי. דווקא אהרן מגד הפורה ובעל הדימוי המעט אפרורי! בקיצור, לא הסופרים הנביאים עמדו לנגד עיניה של ערד, כי אם הסופרים המקצוענים. ובהתאם, יצירתה המגוונת והפורה של ערד נמנעת מנושאים ישראליים "קלאסיים", כגון "הסכסוך" או השואה, ועוסקת בנושאים "קטנים" כמו חרדות־סטטוס או תשוקת וחרדת זוגיות והורות — בספרה הבולט ביותר בעשור הזה, 'העלמה מקזאן', 2015. עידית, גיבורת הרומן, עוברת מסע חניכה מייסר ברומן הזה, שחלקו נוגע להתפכחות מפנטזיות רומנטיות וחלקו נוגע להתפכחות לתוך מציאות כלכלית מדכדכת: "פעם, בחייה הקודמים, התייחסה עידית בעליונות לאנשים עם משיכת־יתר בחשבון. מה כל כך קשה לתכנן קצת? היא, לדוגמה, מרוויחה משכורת של מורה, ובכל זאת היא מסתדרת מצוין. למה אחרים לא יכולים? עכשיו נאלצה לצמצם את מקורות ההכנסה שלה ולעומת זאת שלשלה סכומים עצומים לגן, לבייביסיטר ולפסיכולוגית". ורגע האמת והאימה מתקרב: עידית תיאלץ לעזוב את תל־אביב!

להלך הרוח האנטי־נבואי והאנטי־פתטי (כלומר אנטי־פתוס) קשורה החיבה לסאטירה שמאפיינת כמה מהכותבים העכשוויים. דוגמאות סאטיריות מוצלחות, מלבד יצירותיה של ידלין וחלק מיצירותיה של ערד, הן 'שפילפוגל, שפילפוגל' (2019) של מתן חרמוני ו'בזעיר אנפין' (2012) של ירמי פינקוס. אפילו סופר רחוק מאוד מרוח הסאטירה, כמו דויד גרוסמן, הפתיע בעשור האחרון ברומן מוצלח על סטנדאפיסט ('סוס אחד נכנס לבּר', 2014).

***

רוב הסופרים שהזכרתי עד כה הם ילידי שנות ה־70. בני הדור הזה כבשו בעשור האחרון את מרכז הבמה הספרותית והם התגלו במהלכו בשיא כוחם הספרותי. בין הסופרים הבולטים בדור הזה (ובעשור הזה) אפשר למנות את נעה ידלין, מאיה ערד, שמעון אדף, יניב איצקוביץ', שהרה בלאו, ניר ברעם, אשכול נבו, דורור משעני, דרור בורשטיין, דורית רביניאן, סמי ברדוגו. וישנם עוד.

להלך הרוח "האזרחי" שהזכרתי לעיל, העסוק בנושאים שאינם ישראלים מובהקים, קשורה מגמה נוספת בעשור האחרון, מגמה שכיניתי פעם "ספרות עברית קוסמופוליטית". ספרים של סופרים ישראלים שאינם מתרחשים בישראל ואינם עוסקים בישראלים ('הבית אשר נחרב' של רובי נמדר, 'בת, אהובה' של ניר רצ'וקבסקי, 'צל עולם' של ניר ברעם, כולם מ־2013, ועוד).

ראוי לעיון נפרד 'הבית אשר נחרב' העוסק ביהודי־אמריקאי, ספר שאף זכה ב"פרס ספיר". בעקיפין מבטא הספר את התחזקות הזהות היהודית והקוסמופוליטית (קרי: האמריקאית) על חשבון הזהות הישראלית. התהליך הזה קשור, כמובן, בשלטון נתניהו, ה"יהודי" ו"האמריקאי" ביותר מבין ראשי ממשלתנו, והוא נותח באופן מעניין באחד מספרי העיון החשובים שראו אור בעשור האחרון: 'קץ עידן העבריות', של רמי ליבני (2019). בספרות עסקו במתח בין הישראליות ליהודיות — תוך תחושה שהיהודיות מנצחת את הישראליות — שניים מגדולי סופרינו: א"ב יהושע בספריו 'ניצבת' (2014), ו'הבת היחידה' (2021) וצרויה שלו ב'פליאה' (2021). גם בדיסטופיה הבולטת של העשור, 'השלישי' של ישי שריד (2015), שריד ביטא את תסכולו מעידן נתניהו ואת חרדתו מעליית היהודיות המשיחית על חשבון הישראליות.

***

הרומן הוא ז'אנר שצמח עם עליית הבורגנות ובעקבותיה הליברליזם הקלאסי במאות ה־18 וה־19, על התפיסה האינדיבידואליסטית שאפיינה אותם. אנחנו, מאידך גיסא, מצויים כיום בעידן שבו הדת והלאום מצד אחד וזרמים אידיאולוגיים אנטי־ליברלים מצד שני ("פרוגרסיביים") מצמצמים את שטח המחייה של הליברליזם.

מגמה מרכזית נוספת בספרות הישראלית של השנים האחרונות היא ספרות ברוח מהפכת MeToo. במגמה הזו ניתן למנות את 'פתח גדול מלמטה' (2017) של אסתר פלד, 'ספר הגברים' (2015) של ננו שבתאי, 'אהבה' (2020) של מעין איתן, "האחרות" (2018) של שהרה בלאו, 'קנאת סופרות' (2021) של מאיה ערד ואת סדרת המונולוגים 'ערות' (2017) — שהם למעשה יצירת ספרות בהיותם פרי עטה של תמר מור־סלע. במובן מסוים גם 'הקבוצה' (2021) של מיכל בן נפתלי ו'איך לאהוב את בתך' (2021) של הילה בלום שייכים גם הם למגמה הזו.

באופן מפתיע למדי, נדמה לי שנושאי דגל הליברליזם הזנוח בספרות הישראלית הפכו להיות דווקא בני ויוצאי הציונות הדתית, שיצירותיהם מתגבשות לטעמי לכלל מגמה אחת בעשור האחרון. נוצרה כאן לטעמי תופעה, או מיני־תופעה, מעניינת ובעלת חשיבות: הציוני־הדתי המורד (לאו דווקא החוזר בשאלה!) הוא נציג כמעט יחיד בספרות הישראלית של הליברליזם הקוצני, המתבדל, האינדיווידואליסטי. בעוד הימין הפך לאומני ודתי יותר והשמאל הפך לשבטי או לסוציאליסטי או לאקולוגי יותר, אצל סופרים כמו יאיר אסולין ('נסיעה', 2011, 'הדברים עצמם', 2014), יונתן ברג ('עוד חמש דקות', 2015) ואלחנן ניר ('רק שנינו', 2017), ניתן לאתר מרד אינדיווידואליסטי ואנרכיסטי. בעידן של סוּפּר־אגו תוקפני מימין (לאומני־דתי) ומשמאל (פוריטני), משמיע סופר כמו יאיר אגמון ('שמשהו יקרה', 2016, 'ספר האקסיות', 2021) את קולו של היחיד והאִיד.

***

השנה הוציא חיים באר ספר המשך ל'חבלים' מ־1998 ('צל ידו', 2021). 'חבלים' פתח גל ארוך בספרות הישראלית של יצירות אוטוביוגרפיות או יצירות שיש בהן יסוד אוטוביוגרפי דומיננטי. היצירה הבולטת מתוך אותו גל היא 'סיפור על אהבה וחושך'. עוד יצירות בולטות בו, אם מבחינת סגולתן העצמית אם בגלל תהודתן והשיח עוררו, הן 'קול צעדינו' של רונית מטלון (2008), 'ארץ אשה' של איל מגד (2006), 'ספק חיים' של אורי ברנשטיין (2002), 'ורד הלבנון' של לאה איני (2009), אליהן נוספו בעשור האחרון יצירות של כותבים ותיקים: 'הזקן הזה הקירח על האופניים' של יוסף בר יוסף (2015), 'קטעים מתוך חומר החיים' של יצחק ליבני (2015) ו'נער האופניים' של אלי עמיר (2019).

כן נכתבו בעשור (וקצת) האחרון כמה יצירות בולטות שמצויות על הגבול שבין הביוגרפיה דווקא (ואף הכתיבה ההיסטורית) לרומן. עם יצירות אלו אפשר למנות את 'הביתה' (2009) ו'הטנק' (2018) של אסף ענברי ואת "היינו העתיד" (2011) ו'היה הייתה' (2018) של יעל נאמן. ואילו בשלוש־ארבע השנים האחרונות קם בארץ גם גל קטן, של כותבים צעירים יחסית, של כתיבה אישית שמתפרשֹת אל הממואר והאוטופיקשן. עימו נמנים, בין היתר, הממואר 'שנות העשרים' של יערה שחורי (2019) ויצירות האוטופיקשן 'יקיצה' (2018) של ניר ברעם ו'הריאיון האחרון' של אשכול נבו (2018).

***

בעשור האחרון, כמה יצירות בולטות פנו לעבר ז'אנר הרומן ההיסטורי. למשל: 'תיקון אחר חצות' של יניב איצקוביץ' (2015) ו'נחמיה' של יעקב צ. מאיר (2019). הפנייה לַעבר נובעת ממקורות מגוונים. אבל בצמד הרומנים ההיסטוריים הבולטים שפרסם יובל שמעוני בעשור האחרון ('קו המלח', 2014, 'מבעד לקרקעית השקופה', 2021) ניתן לראות כי הפנייה לַעבר מבטאת, במקרה שלו, פתרון מוצלח לתחושת המשבר שבה מוצאת עצמה הספרות באקלים התרבותי הנוכחי. שמעוני (ב'קו המלח') כותב רומן ארוך כמו הרומנים של המאה ה־19 — שגם מתחולל בחלקו במאה ה־19 — על מנת לנסות לשחזר את חוויית הקריאה העזה והטוֹטלית ברומנים הגדולים של העידן ההוא, עידן השיא של הז'אנר. ואילו ב"מבעד לקרקעית השקופה" רותם שמעוני את חדוות גילוי הארצות החדשות בידי קולומבוס לחוויה ולחדווה של גילוי עולם חדש בכניסה לקריאה ברומן.

אנחנו בהחלט זקוקים לרומנים כאלה, שחוויית הקריאה בהם דומה לחוויות ההשתאות והחרדה, לחוויות הגילוי, ההתפעמות והאימה, של מגלי ארצות בדורכם לראשונה בארצות לא נודעות.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה המאפיינת את הספרות הישראלית בעשור האחרון, והיא היעדרה של "יצירת מופת" בנוף הספרותי של העשור האחרון. הקינה והנהי ביחס להידרדרות והתמעטות הדורות ורמתה הנמוכה כביכול של הספרות הישראלית אינם מוצדקים בכללו של דבר. הספרות העברית חיה ובועטת ורואים אור בארץ ספרים רבים הכתובים במקצוענות, ברגישות, בתבונה, בהומור ולעיתים אפילו בעמקוּת. יחד עם זאת, כפי שטענתי כבר בעבר, קרוב לעשרים שנה לא ראתה אור בארץ יצירת מופת.יצירת מופת פירושה הישג יוצא דופן, פרייה של ראיית עולם אותנטית "אחרת", המעוררת בקורא תחושת נסיקה והתעלות לנקודת תצפית "גבוהה" יותר, ולכל הפחות שונה מהמקובל. לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, יצירת מופת מניחה את אצבעה על התופעה החברתית המרכזית לתקופה וממקדת סביבה לא רק את הסצנה הספרותית, אלא היא גולשת מעבר לתחומיה אל הקהל הרחב. כשאני מלין בהקשר הזה על היעדרה של יצירת מופת בסצנה הישראלית אני מלין כאן בייחוד על היעדרה של יצירה מרכזית מהסוג האחרון, קרי יצירה שיוצרת את התחושה ש"חייבים לקרוא" אותה, יצירה שכל משכיל או פסאודו־משכיל חש צורך להגיע אליה או להעמיד פנים שקרא אותה. יצירת מופת ספרותית, פעמים רבות, היא הישג שיש כמעט קונצנזוס לגביו בקרב כל מי שמבין משהו במשהו בסצנה הספרותית. עם זאת, לא תמיד היא קונצנזוס, ולבטח לא בדור שבו היא רואה אור. הזמן, כמו שטען דיוויד יוּם במסתו "על אמת המידה של הטעם", מסלק את ערפילי הקנאה והזלזול, ומנגד את ערפילי ההערצה התלויה בדבר ובאישיות, והינו שופט נאמן למדי.

כך או כך, לטעמי לא נוצרה בארץ בעשור האחרון יצירת מופת כזו, מגדלור סיפורת מרכזי ומְמרכֵז, כפי שהיו מחוץ לישראל בעשור (וקצת) האחרון האוטוביוגרפיה של קארל־אובה קנאוסגורד (2009־2011), הקורפוס של וולבק ו'כניעה' (2015) בכללו ובמידה מסוימת סדרת 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה (2011־2014).

זו לא עובדה טריוויאלית. נוכחותה של יצירת מופת בשדה ספרותי מסוים מאששת את הפרויקט הספרותי כולו, מצדיקה את קיומו. יצירה כזו מחזירה את האמון במדיום, ובעידן שבו מצטמצם שטח המחיה של הספרות — בעיקר בגלל תחרות עזה על זמן הפנאי שלנו מצד הטלוויזיה (שנמצאת ב"תור זהב" או נטען לפחות שהיא נמצאת ב"תור זהב" כזה) והרשתות החברתיות — הצורך ביצירה כזו הופך להיות דוחק.

בדוגמה מ־2017 של 'שיחות עם חברים', רומן הביכורים של הסופרת האירית סאלי רוּני — אמנם לא יצירת מופת אבל בהחלט רומן מעולה — אפשר לראות איך נוכחות של כוח ספרותי יוצא דופן מחזירה את עטרת הספרות למקומה. הרומן של רוּני גדוש בטקסט ובסב־טקסט שלו בהשוואות בין דרכי תקשורת וייצוג ותיקות ועדכניות: מיילים, מִסרונים, פייסבוק, תקשורת מילולית פנים אל פנים, תקשורת גופנית בסקס, טלפונים, תיאטרון, טלוויזיה וסרטים, ספּוֹקן וורד, שירה כתובה, סיפורת. הרומן — שבמהלכו הופכת הגיבורה לסופרת — טוען כך בעקיפין כי סוגת הרומן היא דרך התקשורת והייצוג המעמיקה והמקיפה ביותר, שבה אף ניתן לדון באופן המעמיק והמקיף ביותר בכל דרכי התקשורת והייצוג האחרות. זו דוגמה (אמנם כאן ישירה ממש) לכך שנוכחותה של סופרת חזקה בשדה ספרותי מאששת את השדה בכללותו.

  • הערה: המאמר שלי לא מתכוון להקיף את כל הרומנים הטובים שראו אור בעשור האחרון. הוא דן במגמות משמעותיות, לא ברשימת הרומנים הטובים. יש רומנים טובים שראו אור בעשור האחרון שקראתי ושלא נידונו בו. וודאי יש רומנים טובים שלא קראתי לצערי ואני מקווה להגיע אליהם בעתיד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  ביום דצמבר 19, 2021 בשעה 9:43 PM

    מסכים אתך שאין יצירות מופת בספרות הישראלית של העשור האחרון.בתור קורא ספרים נלהב אני מנסה מפקידה לפקידה לקרוא ספרות ישראלית ועד מהרה אני שב במהירות לספרות העולמית שעולה בהרבה באיכותה (לטעמי) על זאת הישראלית.ותודה למלאכת התרגום הענפה שמאפשרת לי להינות באמת מספרות לשמה.הספרות הישראלית (לא כולל את גנסין,ברנר,ברדיצ'בסקי ועגנון ) אינה מתחרה אמיתית עם ספרות העולם וזה אפילו די טבעי בשל גודלה הקטן של ישראל .ההבדל הוא כמו ההבדל בין הכדורגל הישראלי לכדורגל האנגלי או הספרדי…….עכשיו אני קורא את הטרילוגיה של נגיב מחפוז ואין סופר ישראלי בארבעים השנים האחרונות שמתקרב אליו בכלל מבחינת האיכות והיופי הנשגב של הספרות.

  • טל  ביום דצמבר 19, 2021 בשעה 11:20 PM

    מאמר יפה וצריך. יחד עם זאת, המסקנה מתבקשת מדי ואולי תפקידו של המבקר הוא, בין היתר, לאתר ולהצביע על יצירת המופת ולא רק לקונן על היעדרה.

  • Esther Benchur  ביום דצמבר 20, 2021 בשעה 9:44 PM

    "..הביתי יכול להתגלות כ 'אלביתי', במושגים של פרויד.' כדוברת גרמנית אני תמיד תוהה על פשר תרגום המילה "Unheimlich" ל"אלביתי". למרות ש Heim זה בית , Geheim זה סוד ו heimlich פרושו בחשאי ,בהחבא, וunheimlich זה משהו מפחיד ומעורר אימה, בעיקר כשלא רואים אלא חשים כמו למשל הליכה בסימטה חשוכה, לכן אני חושבת שהתרגום של המונח שגוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: