ביקורת על "זיכרונות של אנטישמי", של גרגור פון רצורי, בהוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: חנן אלשטיין, 391 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעולם שבו קשה יותר ויותר להאמין בקיומו של אלוהים, המסתורין של התמדת האנטישמיות הפך לאחד המעוזים המטפיזיים האחרונים. נדמה כי רבים שואבים מעיקשות ועוצמת התופעה הדוֹחָה נחמה אחת לפחות: נראה שהקיום היהודי, גם אם כוחות על -טבעיים לא מנחים אותו – יוצא דופן במידה בלתי רגילה. אי לכך, כל ניסיון להנהיר את התופעה הסבוכה הזו הוא ניסיון מבורך, התורם לדה-מיסטיפיקציה ולמבט מפוכח יותר במציאות.

האם "זיכרונות של אנטישמי" מ-1979 תורם תרומה דומה לזו, למשל, של אומברטו אקו, ברומן "בית העלמין של פראג" (2011), שהציב את האנטישמיות המודרנית בתוך קונטקסט אירופאי של חשיבה פרנואידית וקונספירטיבית? או שהוא דומה במשהו לתרומתו, הגדולה יותר, של סארטר, בספרו שתורגם מחדש לא מזמן, "מחשבות על השאלה היהודית" (1944), שניתח את האנטישמיות בכלים פסיכולוגיים ופילוסופיים דקים? או לתרומה של א.ב. יהושע, במסה שפרסם בתחילת המילניום, מסה שערכה וואריאציה מעניינת על הניתוח הציוני הקלאסי של האנטישמיות, ונגעה באחריות – לא האשְמָה – של הנוכחות היהודית בגולה כקטליזטור לאנטישמיות?

אבל לפני הכל ואחרי הכל מדובר ברומן, לא בתזה היסטוריוסופית. וברומן מהנה מאד לקריאה (למעט רגעים מועטים של השתבללות הפרוזה באיזו קלוז-אפּיות פרוּסטיאנית). מהנה מדי, אפשר לומר. כוונתי לכך שהרומן הזה מזכיר סופרים מהנים לקריאה כמו בשביס זינגר וורגס יוסה (בחלק מיצירותיו), אשר בתום הקריאה בספריהם או אף במהלכה, אתה חש שמפעילים עליך מניפולציה כובשת ומיומנת, המורכבת ביסודה מארוטיקה מפולפלת ומטיזריוּת ערמומית.

הגיבור שמו כשם הסופר והוא נולד כמותו ב-1914 למשפחת אצולה בצרנוביץ' שבמחוז בּוּקוֹבינה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; עד מהרה, עם תום מלחמת העולם הראשונה, בתחומי ממלכת רומניה; וכיום בתחומה של אוקראינה). בחמישה סיפורים, ארבעה בגוף ראשון ואחד בגוף שלישי, הוא מספר לנו על פרקים מחייו אשר דמויות יהודיות מילאו בהם תפקיד מרכזי. סיפור ידידותו, בהיותו בן 13, עם נער יהודי פיקח, בן למשפחה משכילה ואמידה, והקנאה שהנער היהודי עורר בו; סיפור האהבה בינו בן ה-19 לבין אלמנה יהודית זעיר-בורגנית מבוגרת ממנו פי שניים מבוקרשט; חברותו עם בוהמיינית וינאית יהודייה ועוד. אמנם חלקים מסוימים של הרומן הם מה שהצרפתים מכנים בביקורתיות:  roman à these, כלומר רומן שכפוף לתזה הרעיונית שלו. כאן: לסוגיית האנטישמיות. כך, למשל, כשהמספר משבץ כפקיד במלון יהודי גברתן, עם קופת קרן קיימת מאחורי גבו (ממש כך!), המרמה אותו ומשבש את תינוי האהבים הראשון שלו עם בואו לבוקרשט. האירועים בסיטואציה המתוארת הוכפפו לתזה, נערכו על מנת להמחיש את הסדקים בזהות הגברית שהאנטישמיות מבקשת להילחם בהם. אך עם זאת, גם בתחום הרעיוני, לפון רצורי יש כמה תובנות מעניינות או, ליתר דיוק, המחשות מוצלחות לתובנות ידועות. האנטישמיות של הגיבור היא אנטישמיות מזן ישן, אריסטוקרטי, אוסטרו-הונגרי ולא גרמני-פרוסי, המופנית ליהודי כנציג אופייני לחברה הבורגנית העולה. הוא מדבר על כך שאת עיקר הרתיעה עוררו בו לא יהודים שנשאו בגאון את סממני זהותם אלא כאלה שניסו להסתיר אותה. באופן סארטריאני למדי, הוא מדגיש את רגשי הנחיתות של האנטישמי, שנאחז בשנאת היהודים על מנת לאשש את זהותו ומעמדו השבריריים. הוא מעיר, במבט לאחור, האם לא, בעקבות השואה, זנחנו בפזיזות מושגים שבכל זאת יש להם תוקף כמו "אורח חשיבה יהודי"? כל המציאות המודלקת, החולנית, "הרב תרבותית", של מזרח אירופה ומרכזה, של מיעוטים השרויים בשנאה הדדית זה לזה (הגיבור שייך בעצמו למיעוט, המיעוט הגרמני ברומניה) המצויים ברגע השיא של הלהט הלאומני, עולָה היטב מהסיפור. הרומן, שנכתב מפרספקטיבה פוסט-שואתית, המומה מהמקום שהגיעה אליה האנטישמיות, מנסה לנתח את יסודותיה המגוונים. ועדיין, מסתורין מצמרר נותר ואולי ייותר לעד: איך נעשתה הקפיצה מהאנטישמיות הארסית על כל גווניה למציאות הבלתי נתפסת של אלף איש דחוסים בתא גזים ונרצחים בו בחנק (לאיזושהי התחלה של הבנה חלקית, מסייעת אולי התזה של רומן אחר, "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל מ-2006, בדבר התרומה של הסיטואציה המלחמתית להיתכנות של רצח עם; רצח עם כהידרדרות אפשרית במדרון החלקלק שיוצרים מעשי הרג מלחמתיים "רגילים"). 

אך, כמוזכר, עיקר כוחו של "זיכרונות של אנטישמי" אינו בתזה ההגותית. פון רצורי שייך למשפחת הסופרים, הפחות מכובדת בעיניי, שמעלתם אינה נעוצה באור שביכולתם לשפוך על המציאות, כי אם ביכולתם לבנות מכונה משוכללת שתשאיר את הקורא דבוק לדף. בסיפור החמישי מובא ויכוח בין הגיבור לאשתו השנייה, היהודייה, על חשיבות האמת בסיפור אוטוביוגרפיה לעומת חשיבות צבעוניות הסיפור: "הוא לא היה מסוגל אז להסביר לעצמו את להיטותה העזה להגן על האותנטיות, על האמיתותּ הניתנת להוכחה תיעודית של כל נתון אוטוביוגרפי ('אפילו על חשבון הוויטליות?' שאל אותה פעם באירוניה, והיא השיבה בפנאטיות: 'כן! כן! כן!')". אכן, כמו שאומר חבר של הגיבור המדרבן את הגיבור לכתוב בעקבות תיאוריו העסיסיים ("זה חתיכת סיפור ארוטי, חם!"), כשרונו של פון רצורי הוא אותו כישרון מעורר הערכה וקריאה להוטה, כמו גם בוז קל (כולל בוז עצמי של הקורא על עצם הנאתו), של הסופרים המפולפלים, הקרנבליים, המאפּרים בכבדות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Esther Benchur  ביום דצמבר 10, 2021 בשעה 9:24 AM

    לדעתי, החמצת נקודה חשובה. אנחנו כמובן – כנפגעים הישירים-מסתכלים תמיד על האנטישמיות מנקודת מבט אחת.פה יש לנו תיאור ממישהו שהיה אמור להיות "אנטישמי בעל כורחו".אם נסתכל לרגע מנקודת המבט של הילד החי אצל דודיו האריסטוקרטים חסרי הילדים הרואים בו כיורשיו, יושבים בערבים ושרים גרמניים בליווית דודתו המנגת על הפסנתר כאשר הוא לבוש בבגדי ה Burschenschaft של דודו שהתאימה דודתו למידותיות והנה, באיבחה אחת,כאשר הם ממתינים לבואה של הדודה לקבל נזיפה ביחד עם חברו החדש היהודי שבא לבלות את הקיץ עם אביו הרופא הגרוש מאמו בנתיים מתישב הנער היהודי ליד ה Boesendorfer ומשנכנסת הדודה ושומעת את נגינתו , לא רק שהיא מוקסמת אלא אף מבינה כמה גרועה נגינתה שלה.והיא מחליטה שלא תוכל לנגן יותר. אולי ננסה לראות איך מנקודת מבטו של הילד זה מרגיש כשהדודה מקדישה מזמנה לנער היהודי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: