על "ארץ-סלע", של ריטה קוגן, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" (240 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעמ' 178 הסתיים הסיפור השביעי בקובץ, "כמו שתי אחיות" שמו. זה סיפור חזק, חשבתי, הסיפור על הבת שמבקרת את משפחתו השנייה של אביה, שהתגרש מאמהּ בילדותה המוקדמת והיא בקושי פגשה בו לאורך השנים. אבל מה הופך אותו לשונה מקודמיו, שכעת, על רקע מוצלחוּתוֹ, מוּחשת יותר אי-מספיקותם? דפדפתי לאחור. קודם כל, הבחנתי, "כמו שתי אחיות" קצר מקודמיו והוא בן עשרה עמודים בלבד, כשקודמיו נעים מ-13 עמודים, עבור ב-29 עמודים ועד ל-70 הם מגיעים. הקוצר מעיד על –  ולמעשה מחייב – מיקוד. שנית, יש בסיפור הזה פאנץ' ליין ברור וחזק, כשהבת מגלה שאחותה-למחצה הקטנה פוגעת בעצמה באופן כמעט זהה לאופן שעושָה זאת הגיבורה. שלישית, זה הסיפור הראשון עד כה בקובץ שמסופר בגוף ראשון. הבחירה הזו מתגלית כמתאימה ומקרבת, בניגוד לריחוק של הגוף השלישי בשאר הסיפורים העוסקים בגלגולים מוקדמים של אותה גיבורה.

ניתן לקרוא את הסיפורים בקובץ "ארץ-סלע" בקריאה נדיבה יותר ונדיבה פחות. בקריאה הנדיבה, הקובץ הזה, שלו גיבורה ראשית בעלת שמות מתחלפים (מאשה, ויטה ועוד), העוקב באופן כרונולוגי אחר רגעים בחייה, הוא מרגש ומלמד וכתוב בשפה עשירה באופן ראוי לציון (למדתי, לדוגמה, מהקריאה בקוגן – ואחר כך בגוגל – ש"קטיפת תלמים" היא קורדרוי וש"אכוֹם" הוא שחרחר). אנחנו מלווים את הגיבורה (אני מתייחס לדמות הראשית בסיפורים כגיבורה אחת) מילדותה בסנקט-פטרבורג, שם גדלה, כאמור, ללא אב, עבור בעלייתה ארצה בנעוריה ומגוריה עם אמה ואביה החורג בקריות, ועד למערכות יחסים שלה כאישה צעירה ובוגרת. הסיפורים סבים סביב רגעים טעונים באוטוביוגרפיה (הבדיונית) של הגיבורה: היחסים המתוחים עם האם בילדות המוקדמת; תקיפה מינית ברכבת התחתית בסנקט פטרבורג בראשית ההתבגרות המינית; הרגעים הראשונים בארץ החדשה והחמה; הניסיונות להיטמע בתרבות הישראלית בתיכון; קשר רומנטי הרסני בתקופת ההמתנה לגיוס ועוד. מילת התואר בה השתמשתי, "מלמד", נוגעת בין היתר לחוויות החיים של עולי ברית המועצות לשעבר בארץ, שהקובץ ממחיש כמה אספקטים שלהן. בסיפור "ככה וככה" מתראיינת הגיבורה הנערה למקומון על ידי שני חבריה לכיתה, שמראיינים גם עולה חדש נוסף: "'אתם מראיינים גם את ארקדי?' שאלה. 'כן, את שניכם. אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה'. 'שני עולים מרוסיה', תיקן אמיר. יעל הזעיפה את גבותיה המסודרות. 'סליחה, שני עולים מרוסיה'". אם בסיפור המוצלח המוזכר, "כמו שתי אחיות", הגילוי שיש לה כפילה היה מעציב, כאן הגילוי שהיא קוּבּצה לקבוצת "העולים מרוסיה" מרגיז את הגיבורה, באיומו על ייחודה.  

הקריאה הנדיבה גם מקבלת סיוע מפנטזיה ישנה ומעט ילדותית שלי, על כך שיוצאי ברית המועצות לשעבר, שיכולים להכיר יותר טוב מכולנו את מקור ההשראה הספרותי הגדול של הקלסיקונים המודרניים העבריים, הלא היא הספרות הרוסית, יְחַיו את הספרות הישראלית באופן שדומה ולו במקצת שבמקצת להישגי סופרי דור התחייה שלנו. 

אבל בקריאה נדיבה פחות הסיפורים אינם מספקים. הם לא ממוקדים, לא תמיד מחדשים ולא תמיד מותירים חותם. אני חושב שהבעיה המרכזית בהם אופיינית לעיבוד ספרותי של חומרים אוטוביוגרפיים. בעיבוד כזה, מצד אחד קשה לעתים לשכנע את הקורא שמה שנראה חשוב מאד ומרכזי בחייו של הסופר – והוא אכן כזה בחייו-שלו – צריך לעניין גם את הקורא. ומצד שני, במקרה של אירועים משמעותיים (וטראומטיים) לכל הדעות, הרי שהם מוצגים כפי שהם, as is, והסופרים האוטוביוגרפיים לא טורחים לארוג אותם לתוך מרקם הסיפורים, להכין את הקוראים לקראתם, מתוך מחשבה מוטעית שעוצמת האירוע בחיים מספקת ליצירת גלי הֶדֶף דומים על הַדַף. ומכיוון שלישי: המספר האוטוביוגרפי שוכח לעיתים להשמיט חלקים שקרו במציאות אך פוגמים בממוקדות של הסיפור שהוא מספר. כאן, לדוגמה, בסיפור בשם "משחק יְלָדוֹת", סיפור בן 17 עמודים העוסק בטיפול אלטרנטיבי בו הגיבורה באמצעות דימיון מודרך חוזרת לרגעים טראומטיים בילדותה, מוקדשים 4 עמודים לפינת חי קטנה ומפתיעה שמגלה הגיבורה ליד הקליניקה של המטפלת. 4 העמודים הללו פוגמים בקוהרנטיות ובממוקדות של הסיפור וניתן לשער שהם נכנסו אליו כי במציאות שעליה מבוסס הסיפור (באופן חופשי, כמובן, ולא אחד לאחד) אכן היה זה גילוי מפתיע. בסיפור אחר, "לעזוב את האי", שזורים זה בזה שני סיפורים, חתונת אחותה-למחצה של הגיבורה בהוואי ויחסיה הלא מספקים של הגיבורה עם בן זוג שלה. הסיפורים שלובים, אך למעשה הם מונחים זה בצד זה, לא מתמזגים ולא מאירים זה את זה.

ולפעמים אני חושב, שאין באמת הצדקה ל"קריאה נדיבה" במציאות בה רואים אור ספרים רבים כל כך. הכותבים צריכים לבוא במיטבם המוחלט – או לא לבוא כלל. הם צריכים להיות בטוחים שסיפוריהם מעולים – או לא לפרסמם כלל. כך שלמרות האינטליגנציה הברורה, ההשכלה הרחבה, הרגישות האנושית הראויה לציון והיכולות הלשוניות המובהקות הבוהקות כאן מהדף – התוצאה לא מספקת.         

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: