מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"דייוויד קופרפילד" ראה אור במקור ב-1850, בדיוק באמצע המאה ה-19, המאה של הרומן. ודיקנס הוא, כמובן, אחד מארבעה או חמישה כותבי הרומנים הדגולים של המאה הזו (טולסטוי, דוסטוייבסקי ובלזק, ברור, בפנים – ואני שותף לדעה שהביע, בין היתר, ג'ורג' סטיינר, ולפיה טולסטוי ודוסטוייבסקי הם בליגה משלהם – אבל מי, אמרו נא, מי הוא החמישי? סטנדל? פלובר? ג'ורג' אליוט? אוסטן? זולא?). ו"דייויד קופרפילד" הוא, לכאורה, רומן הדגל של דיקנס, רומן הכתוב כאוטוביוגרפיה (של דמות בדויה הנושאת את שם הרומן), שבו שיקע דיקנס חוויות אוטוביוגרפיות רבות שלו עצמו. אך בהשוואה לשני הרומנים הדיקנסיאניים עבי הכרס האחרים שקראתי בשנים האחרונות בתרגום חדש ("בית קדרוּת" ו"מועדון הפיקוויקים") – ובהשוואה גם להתפעלות טרייה שלי מקריאה ביריבו של דיקנס, תאקרי, ברומן הוויקטוריאני הגדול "יריד ההבלים", שראה אור ב-1848, קרי שנתיים לפני "קופרפילד" – הרומן עב הכרסיים הזה (הוא מחולק לשני חלקים העולים יחדיו ליותר מאלף עמודים) הותיר בי רושם קטן באופן ניכר מעמיתיו המוזכרים.

דייוויד המספר מספר לנו בבגרותו איך התייתם מאביו עוד לפני הולדתו. אמו נישאה מחדש ויחסו של אביו החורג אליו היה איום ונורא. הוא אף נשלח לעבוד למחייתו בלונדון כילד רך. לאחר מוראות הילדות הללו, שמחוללות חלק ניכר מהאימפקט של הרומן, גדל דייויד אצל דודתו האקסצנטרית אך טובת הלב. הוא החל בקריירה משפטית, התאהב ונישא, גילה את כישרון הכתיבה שלו והפך לסופר מפורסם. עלילות משנה מרכזיות כאן הן סיפור פיתויה של אהובת ילדותו של דייויד, אמ'לי היתומה, בידי רעו לשעבר בבית הספר הפרטי, בן האצולה סטירפורת; סיפור נכליו של ה"social climber" חסר המעצורים, אוריה היפ; הסתבכויותיו הכלכליות החוזרות ונשנות של מכרו של קופרפילד, מר מיקוֹבּר.

בשלב כלשהו בקריאה הממושכת עברתי לגור בתוך הטקסט. זה נעים למדי להיכנס לשכון בתוך ספר. נוהגן של הדמויות שפוגש קופרפילד במרוצת חייו לשוב לעלילה שוב ושוב, בהקשרים חדשים ובחלוף עשרות או מאות עמודים, הופך אותן לדיירים קבועים שאתה פוגש כפעם בפעם בחלל המשותף אותו אתם חולקים – בביתכם, הוא הוא הרומן. נוכח כאן גם הכישרון הגדול של דיקנס ליצירת מגוון גדול של דמויות משנה שלהן קטץ' פרייזס אופייניים (לא לחינם א.מ.פורסטר, בספרו "אספקטים של הרומן", מביא את גברת מיקובּר כאחת מדוגמאותיו ל"דמות שטוחה" – ביטוי שאינו שלילי בהקשר זה, אלא תיאורי!). החוש המוסרי הדיקנסיאני, דבקותו בטוב הלב ובמה שניתן לכנות "אצולת הלב", כנגד היררכיות חברתיות אחרות: אצולת הדם (סטירפורת), אצולות היופי או הממון ונציגי הצדקנות הדתית הפנאטית, או אף אצולות האינטלקט והאמביציה – החוש המוסרי הזה נוכח כאן ומצודד ומרשים כתמיד. על חברו, טראדלס, ואשתו, הדואגים לאחיותיה הנזקקות של האישה, אומר קופרפילד מה שרלוונטי לראיית העולם ההומניסטית הדיקנסיאנית בכלל: "נטייתם לשכוח את עצמם הקסימה אותי. גאוותם בבנות האלה, כניעתם לכל גחמה שלהן, היו עדות קטנה ומקסימה לערכם שלהם". יש אצל דיקנס שנאה אמיתית ועזה לרשעות ולנוקשות ולפנטיות, והערכה אמיתית לוהבת למי שלא מחשיבים את ערכם שלהם. העניין של דיקנס בהתערערות כלכלית פתאומית – היותו, בעצם, הסופר של פושטי הרגל ופשיטות הרגל (דבר מה ששאב מהתנסותו בילדות) – ביקורתו על אמביציה מעמדית לא מרוסנת (היפ) אך גם, להבדיל, על התנהלות כלכלית לא אחראית (מר מיקובר), נוכחים כאן ורלוונטיים ומעניינים. רגעים "מודרניים" מובהקים וראויים לציון שיש כאן הם רגעי ההתפכחות של קופרפילד משכרון האהבה במרוצת הנישואין (בהקשר זה, המתרגמת, לי עברון, מעירה הערה יפה על הדמיון ה"פרוידיאני" בין אמו ואשתו של קופרפילד, הרפוֹת והפסיביות כאחת); תיאורים מעניינים על מקור הדרייב של הסופר, על רתימת חוויות הילדות הקשות להפיכתו למי שהוא ועל ההתנסות בסלבריטאות ספרותית (דיקנס עצמו היה סלבריטי גדול כל כך שמעטים סלבריטאי זמננו היכולים לטעון לפרסום דומה לזה שלו); תיאורי דיכאון של הגיבור המספר.

ועם זאת, כאמור, לא נהניתי הנאה עזה כמו בקריאת "מועדון הפיקוויקים" המצחיק ולא התרשמתי ואף נמלאתי יראת כבוד כמו ביחס לחלקים בב"בית קדרוּת" (אכן, רבים, המבקר הרולד בלום למשל, מחשיבים את "בית קדרות" לגדול הרומנים הדיקנסיאניים). האם זה בגלל שבהשוואה לרוע המטפיסי של הדמויות הדוסטוייבסקאיות אוריה היפ נראה ילד תמים? האם זה בגלל האופי המלודרמטי של חלקים נכבדים ברומן, הטוּב המוחלט של מר פּגוֹטי, אביה המאמץ של אמ'לי, למשל, או של הֶאם, בן דודהּ? או, למשל, קצם המלודרמטי ההדדי של אותו הֶאם וסטירפורת? ואולי – בעקבות הערה חריפה של עברון באחרית הדבר היפה שלה – היותו של "קופרפילד" כמה ספרים בספר אחד יוצר היעדר מיקוד ברומן? ואולי הציקה לי איזו פוריטניות שיש ביחסו של הטקסט הזה לסקס, כלומר בהיעדר יחס כזה (שהופך אותו אכן מותאם יותר לנוער)? ואולי הציפייה הגדולה למפגש עם הטקסט המפורסם (שלא קראתי קודם לכן) הביאה לאכזבה בלתי נמנעת?

ואולי חלק מאי ההתפעמות שלי נבע מהתרגום. רבות מדי היו הפעמים שהטקסט היה לא מובן וחשדתי שהבעיה היא בתרגום. לא מדובר בשיבוש גורף של הקריאה, הטקסט בהחלט ניתן לקריאה מהנה גם במצבו הנוכחי. אבל גם לא מדובר בפעם אחת, שתיים או שלוש. כמה דוגמאות: "ואף שלעיתים פרעה דודתי את נוצותיהן" (עמ' 708), מתרגמת עברון באופן סתום את הביטוי ruffled the feathers  המופיע במקור ופירושו (כך חקרתי ודרשתי) להרגיז, להעליב. מר מיקובר מכריז כי "תדרוך רגלי בשדה הבור הביתי שלי" (עמ' 628). במקור הביטוי הוא native heath, כלומר (כך למדתי) במכורתו, ורק כעת הביטוי מובן. דודתו של קופרפילד "לקחה את החזירים שלה לשוק נוכרי" (עמ' 602). אך כוונתה לביטוי סלנגי הנוגע להשקעות ופירושו שהיא השקיעה באופן לא נבון בשוק זר. ואת המילה Directory  תרגמה עברון באופן לא מותאם ל-1850 כ"מדריך טלפון" (עמ' 965).