קישור למסת ביקורת שכתבתי על הרומן "מקום" של ניצן וייסמן

כשהתחלתי לכתוב ביקורות ספרות, סמוך לתחילת המילניום, נראֶה היה לי שהעיסוק של הספרות היפה בשואה מוצה (ובספרות הישראלית במיוחד). ליתר דיוק, הוא נראָה לי כאסקפיזם מסוג ייחודי: הסטת המבט ממועקות ומצוקות ההווה אל הקטסטרופות של העבר. לא חשבתי, חלילה, שהעיסוק בשואה מוצה. אלא רק שמוצה העיסוק בה בספרות היפה העכשווית.

בשנות התשעים ואפילו בתחילת שנות האלפיים הייתה תחושה, אצל חלקים נרחבים בציבור במערב ובישראל בכללו, שאכן הגענו, במובן מסוים, ל"קץ ההיסטוריה". הליברליזם ניצח. הליברליזם האמריקני ניצח, ליתר דיוק. והמועקות של העידן הן מועקות של עידן פוסט-לאומי, פוסט-דתי, פוסט-אידיאולוגי; המועקות שיוצרים החופש והתחרות ולא המועקות שיוצרים הרודנות והדיכוי; המועקות שיוצר השפע, לא האסונות שגורם להם המחסור. השואה, ללא ספק מהאירועים המחרידים ביותר בתולדות האנושות, אם לא המחריד שבהם – נדמתה לי אז דבר-מה רחוק מאוד מאיתנו וממועקות חברת השפע שלנו. מחובתנו כמובן לזכור את האירוע ואת השלכותיו ולקחיו, הן האוניברסליים הן הלאומיים. אבל הספרות היפה שעסקה בו נדמתה לי ככזו שגם כאשר לא הסתמכה באופן מפוקפק על האימפקט הרגשי העז של האירוע ההיסטורי האסוני, עדיין לא חידשה ביחס לספרות העבר ובעיקר לא תרמה להבנת ההווה; והבנת ההווה נראתה לי משימתה הדוחקת של הספרות.

אבל ב-2021 הדברים נראים שונים מעט. בתוך שני עשורים חווינו טלטלה גדולה מאוד בתפיסת המציאות שלנו. ודי מדהים לחשוב על המהירות היחסית שבה תמונת העולם שלנו השתנתה. האופטימיזם המשיחי של שנות התשעים התחלף, אצל הרבים שהחזיקו בו, בפסימיזם דיסטופי; העתיד המופז – בחזון קודר. לא רק שהאלף החדש חשף גורמי חיכוך גיאופוליטיים חדשים חֵלף אלה של המלחמה הקרה (בהתחלה כאלה שנגעו לאסלאם הקיצוני ובהמשך כאלה שנגעו ליחסי ארה"ב וסין ועוד); לא רק שנתגלתה שבירוּתה של המערכת הכלכלית שלנו (המשבר הכלכלי של 2008, למשל); לא רק שנחשף קיטוב פוליטי משתק (בארה"ב ואצלנו, לדוגמה); ולא רק שישנה תחושת חולשה כללית של הדמוקרטיות הליברליות; אלא שבשנה וחצי האחרונות הופיעה הקורונה, והיא, מצידה, גם נתפסת על ידי אנשים רבים יותר ויותר כפרומו בלבד של משבר האקלים הניצב לפתחנו.

על רקע עגום זה, העיסוק בשואה לא נראה שלא במקומו כל כך. כמובן, כולנו תקווה שהאופק הקודר כעת יתבהר בעתיד. ובהחלט בהחלט לא צריך להיסחף באנלוגיות היסטוריות. ועם זאת, איכשהו, איך לומר, הקדרות שאנחנו אפופים בה מסבירה פנים יותר לספרות שעוסקת בתקופה האפלה בהיסטוריה.

'מקום' של ניצן ויסמן (כנרת זמורה ביתן, 2021) הוא רומן הגון ולפרקים מרשים על תקופת השואה באמסטרדם שבהולנד. אחרי שני קבצים יפים ורגישים של סיפורים קצרים ('על גבול יערות הרוזמרין' ו'ארוחת בוקר ישראלית'), ויסמן (יליד 1956) הוציא תחת ידיו רומן ריאליסטי רחב יריעה, בשל ואמין, סבלני אך מותח רוב הזמן, ולמרות נושאו הקודר מאוד רומן הממלא את הקורא בשמחה החרישית הצנועה הנובעת ממפגש עם פרוזה עשויה היטב.

אבל אני רוצה להתעכב על תמה משנית שקיימת בטקסט הזה ונראית לי לא רק מעניינת כשלעצמה אלא כזו שעושה (ואולי באופן מודע למחצה) שימוש מקורי במציאות הנוראה שהרומן מתאר לצורכי נושא עכשווי דוחק.

כי בצד העיסוק בשואה, הטקסט הזה הוא גם טקסט על מהות הקריאה והכתיבה הספרותיות.

כתבתי ב"השילוח" מסת ביקורת על הרומן "מקום" של ניצן ויסמן. מוזמנים לקוראה במלואה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: