על "השחף" של צ'כוב (מרוסית: רועי חן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" ו"הו!" סדרת ה-21, 113 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זו לא המשימה הספרותית הדחופה בעולם, לתרגם תרגום נוסף לעברית את "השחף" של צ'כוב. לא משום שצ'כוב לא ראוי, הוא ראוי בהחלט, אלא משום שתרגומים סבירים כבר קיימים. זו לא משימה דחופה, אלא אם כן אתה תיאטרון שמעוניין בהפקה חדשה של המחזה. וזה מה שקרה כאן וזו הסיבה שהספר ראה אור ראשון בהוצאה החדשה "ה21". פשוט, כדי להחליף את "וצא והפּך בחררה", "נלך  להתרחץ", "כמצוותך!" ו"בת השחף" של שלונסקי ב"לך תסתדר", "אנחנו נכנסים קצת למים", "חיובי" ו"השחף" של רועי חן. משימה ראויה, אבל אין לתלות בה יותר מאשר כוונות מקומיות: תרגום להפקה חדשה בתיאטרון "גשר". משימה ראויה, אבל אין לתלות בה כוונות מניפסטיות אקטואליות (לא כהתרסה מול ההכרזה של מירי רגב על אי אהבתה לצ'כוב ובטח לא כמחווה ל"אני נינה!" של אגם רודברג בסדרה "חזרות").

המתח המעניין ביותר במחזה הוא בין הבן לאמו, בין קונסטנטין גברילוביץ' טרֶפְּלֶב לאירינה ניקולאייבנה ארקדינה. הבן מחזאי כושל ואילו האם שחקנית מפורסמת. הבן מאוהב באהבה נכזבת בנינה, מי שבחרה במקומו, המחזאי הכושל, במאהב של האם, הסופר המפורסם טריגורין. הבן מרושש האם בעלת אמצעים. הבן שונא את עצמו והאם מוקסמת מעצמה. הבן סבור שאמו לא אוהבת אותו, בין היתר כי "אני כבר בן עשרים וחמש, וזה כל הזמן מזכיר לה שהיא לא צעירה" (האם, אגב, רק בת ארבעים ושלוש). ויש רגליים לסברה. "תופעה פסיכולוגית – אמא שלי. ללא ספק, מוכשרת, חכמה, מסוגלת לבכות בגלל ספר […] מטפלת בחולים, כמו מלאך […] אבל […] צריך להחמיא רק לה, לכתוב רק עליה, להריע בקול".

נקודה נוספת מעניינת שכדאי להתעכב עליה – במחזה הקלאסי הראשון של צ'כוב מ-1895 – היא ארס-פואטית. טרפלב המחזאי המתחיל מחפש "צורות חדשות" לתיאטרון. אבל ברור שהמחזה-בתוך-מחזה שלו, המופשט והדקדנטי ("צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום"), שאת תחילתו אנו רואים כאן, נתפס בעיני צ'כוב כמגוחך ופתטי. תפיסת התיאטרון של צ'כוב היא ריאליסטית ואולי במונולוג שנשא הגיבור של הנובלה שלו "מעשה משעמם" (1889), בדבר היעדר הטבעיות של התיאטרון בזמנו, נמצא המניפסט של צ'כוב המחזאי לעתיד. אם כי, יש לציין, ידו של היוצר הנדחפת להתערב בעלילה ניכרת יותר במחזות של צ'כוב מאשר בסיפוריו הריאליסטים טבעיים הגדולים. למשל, בכך שכמעט כל הדמויות כאן מאוהבות במי שלא משיב להן אהבה (טרפלב בנינה; נינה בסופר טריגורין; בת מנהל המשק, מאשה, בטרפלב; המורה השכיר, מדוודנקו, במאשה; אשת מנהל המשק, פולינה, ברופא, דורן). או, למשל, באינטר-טקסטואליות המתבטאת כאן בכך שהמתח בין טרפלב לאמו מקביל למתח בין המלט לאמו במחזה השייקספירי (אינטר-טקסטואליות המודעת לדמויות הבן והאם). או, למשל, בבדיחות לא רעות אבל מעט מאולצות שבזוקות כאן. או, למשל, באוזלת היד הריאליסטית המִבְנית של התיאטרון כסוגה לעומת הסיפורת, אוזלת היד הקרויה הדיבור "לעצמו" (בסיפורת טבעי להציג מחשבות, אבל בתיאטרון צריך הרי לומר אותן בקול רם, דבר מה שפוגם בטבעיות של הסוגה).

גם הרצון של טרפלב להיות כותב מפורסם והמונולוג של טריגורין בדבר האופי האמיתי של הסלבריטאות הספרותית ("אני כותב בלי הפסקה, כמו במרוץ, אני לא יכול אחרת, מה כל כך נהדר וזוהר בזה? […] והקהל קורא: 'כן, חביב, כישרוני…חביב, אבל זה לא טולסטוי'. או 'יצירה נהדרת אבל 'אבות ובנים' של טורגנייב יותר טוב' […] וכשאני אמות, החברים יעברו על פני הקבר שלי ויגידו: 'פה נטמן טריגורין, הוא היה סופר טוב, אבל פחות טוב מטורגנייב'") רלוונטית לעידן שלנו בו כולם כותבים, כולם רוצים להתפרסם.    

הגיבורים במחזות של צ'כוב שולחים מבט לעתיד, מהרהרים מה יקרה בו ומה יחשבו בני האדם העתידיים עליהם. "הבה נשגה בדמיונות…למשל, על החיים שיבואו אחרינו, בעוד כמאתיים שלוש מאות שנה", מציע, למשל, ויֶרשינין ב"שלוש אחיות" (בתרגום שלונסקי). האם החיים ישתנו ללא היכר, כפי שמציע וירשינין, או כפי שמציע שם טוּזנבך: "אחרי מותנו יתעופפו הבריות בכדורים פורחים. תשתנה צורת המקטורן, יגלו, אולי, את החוש השישי וישכללוהו. ואולם החיים יוסיפו להיות כפי שהיו, חיים קשים, מלאי תעלומות ורבי-אושר. וגם לאחר אלף שנה יוסיף האדם לגנוח ממש כך: 'אח, קשה לחיות!' ועם זאת, ממש כמו עכשיו, יהא מפחד מפני המוות ולא ירצה בו".  

126 שנה אחרי שהוצג "השחף" לראשונה נדמה שבינתיים צדק טוזנבך. מעל – או מתחת – להכל מפעמת בדמויות הצ'כוביות התהייה הניהיליסטית, שרלוונטית היום כמו בעבר, על משמעות והיעדר משמעות הקיום. אחת הדמויות, מאשה (מריה), מבטאת אותה כך: "'אל תכתוב בצורה רשמית: 'הנכבדה', אלא פשוט: 'למריה, חסרת השורשים, שלא ידוע לשם מה היא חיה בעולם הזה'". את הריקנות מבקשות הדמויות לשכך במרדף אחר הנעורים והיופי. טריגורין, הפיקח, בכל זאת מדמה בלבו שאהבה לנינה הצעירה תציל את חייו: "אהבה צעירה, מקסימה, פיוטית, שמובילה אותי לעולם החלומות – רק היא יכולה לעשות אותי מאושר!".

הוא יעשה לה ילד, טריגורין הפיקח, וכמאמר המשורר: אחר כך יתפכח.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: