כמה ביקורות לחג

מקבץ ביקורות קצרות לחג על כמה ספרים שקראתי לאחרונה.

הקדמה קצרה: רואים היום אור ספרים רבים. אחרי שסיימתי את עבודותיי האחרות, אחרי שגמרתי לכתוב את הביקורות שאני מקבל עליהן שכר, אחרי שהשכבתי את הילדים לישון וכו' וכו', בזמני החופשי, אני נוטל לידי ספר מערמת הספרים החדשים שהגיעו אלי. אני קורא עשרים שלושים עמודים מהספר ואם הוא תופס אותי אני ממשיך. אם לא – לא.

זה אכזרי. ובהחלט יכול להיות שספר ימריא החל מעמוד שבעים. אבל אין לי ברירה. אין לי זמן לעריכת ניסויים. ופתיחת רומן נותנת בכל זאת אינדיקציה על רמתו ואופיו, גם אם לא תמונה שלמה.

בנקודה זו – חשוב להבהיר – שונים מבקרי הרומנים ממבקרי האמנויות האחרות. רומן לוקח לי לקרוא, בממוצע, כ-6 שעות (יש רומנים שלוקח לקוראם שעתיים ויש כאלה שלוקח לקוראם 20 שעות). ואילו ספרי שירה עודם בכפך תבלעם. וסרטי קולנוע, בממוצע, אורכים שעה וחצי. כך גם, בערך, הצגות בתיאטרון. בסדרות נהוג לכתוב ביקורת אחרי שניים שלושה פרקים בני שעה לכל היותר וכו'. אפילו ארוחה במסעדה (לצורכי ביקורת) אורכת בממוצע כשעה וחצי! בקיצור, מבקרי רומנים, עוד טרם ניגשו לכתיבה, משקיעים זמן רב בקליטת היצירה. פי ארבעה ויותר מרוב המבקרים האחרים.

וזמן הוא מחצב נדיר.

הנה, בקצרה, חוות דעתי על ארבעה ספרים שהמשכתי לקרוא אחרי עמודי הפתיחה בחודש האחרון:

"גברים במצבי", פר פטרסון ("מודן", 2021, 250 עמ'; מנורווגית: דנה כספי)

אני יודע שיש כאלה שמאד אוהבים את פר פטרסון הנורווגי. זה הרומן השני שלו בלבד שאני קורא. ועל סמך שני הרומנים שקראתי הוא בסדר בעיני. לא יותר. לא פחות. כאן הגיבור, ארוויד, נזכר בתקופה סוערת בחייו בשנות התשעים. הגיבור הוא סופר וגם חוויית חיים מרכזית נוספת משותפת לו ולפטרסון: כמה מבני משפחתו הקרובים נספו באסון שריפה במעבורת ב-1990. אבל הגיבור תופס את גירושיו, שבאו כשנה לאחר האסון ובהם מתמקד הספר, כאסון גדול יותר (ראו עמ' 90). הרומן מתמקד באפיזודות מחיי גירושין טריים: היחסים עם הבנות שלו, עם הגרושה, עם מאהבות חדשות. כל מי שמשווה לקנאוסגורד – מה גם לרעתו של קנאוסגורד – לא מבין לאשורו את הפרויקט של קנאוסגורד (ושוגה גם במה שמנחם בן המנוח קרא פעם ברוב חן "שגיאת טעם").

*

"כל שהוא כביצה", בועז דנון ("פרדס", 253 עמ')

ספר מפתיע בהומור שלו שהזכיר לי במעט את ההומור ב"לאקי ג'ים" של קינגסלי איימיס. כלומר מדובר בהומור אקדמיה משובח, חלקו סלפסטיקי.

בספרות העברית הוא מזכיר, כמדומה, ספרות שעוסקת במלומדים ירושלמים. אצל אהרן מגד ועגנון. אבל, כנרמז, העיקר כאן הוא ההומור.

הגיבור הוא דויד הלחמי, אשורולוג ירושלמי בסוף שנות השלושים לחייו. הוא כושל מדייט לדייט ולא מוצא את אהבתו. עד שבא הדייט הגואל עם נוגה האקולוגית. אלא שנוגה נעלמת מעשה פלא למחרת הדייט! מכאן מתחילה עלילה שאין להתייחס אליה ברצינות כי היא לא העיקר (ועם זאת היא מושכת לקריאה) של חיפושים ברחבי הארץ אחרי נוגה והתוודעות לקבוצה מסתורית בשם "הלטינאים", שבימי המנדט ביקשה כביכול לשכנע את דוברי העברית לכתוב את שפתנו העתיקה באותיות לטיניות. אך שוב: העיקר כאן הוא ההומור הייחודי, המקורי ושובה הלב, הקורע לפרקים. כמה דוגמאות: להקת הסגל האקדמי בה שותף דויד נקראת "זאת ועוד". נוגה מחמיאה לדויד: "אתה כנה מאד. כן, הוא השיב. אתה מסכים? שאלה בנימה משועשעת. לא, אמר, אומרים כן, לא כנה. אתה מתקן אותי? היא עשתה עצמה נעלבת. מה אתה, ממכון התקנים?". טלפון טיפש מכונה כאן "כסילָפון".

זה על קצה המזלג, כמו שאומרים. מפתיע ומהנה מאד. כדאי לא להחמיץ.

*

"בייבי בלוז", מרים קוץ ("ידיעות אחרונות", 283 עמ').

למרות שמדובר במלודרמה מובהקת, ז'אנר שאני נרתע ממנו, הרומן משך אותי לקריאה. פיכה בו רגש חי ודחיפות רגשית לא מזויפת, והוא הפגין גם אינטליגנציה ספרותית, רגשית וכללית. זה רומן על כמה דורות של אמהוֹת לא מתפקדות. שתי הגיבורות הראשיות הן אם ובתה, מיכל ורוֹבּין. מיכל גדלה בחיפה בבית של ניצול שואה. היא גדלה ללא אהבת אם ובבגרותה נדדה בעולם במושבות היפים למיניהם. חלק ניכר מהעלילה מתרחש בראש פינה של תחילת שנות השבעים שהייתה, כך לפי הרומן, מרכז היפי. מיכל מגדלת את בתה רובין כאם חד הורית. ובעצם מתקשה לגדל אותה עד שהיא מוסרת אותה לאחרים ומשוטטת לה בעולם.

בפתיחת הרומן אנו פוגשים את רובין אחרי לידת בתה הבכורה, כשהיא שרויה, כנראה, בסוג של דיכאון אחרי לידה. היא תוהה כיצד במשפחה שבה הניכור בין אם לבת נמתח לאחור לפחות ארבעה דורות (כך נזכרת מיכל: "אמא קראה לי לבוא להגיד שלום לסבתא. סבתא אחזה לי בסנטר, הרימה את פני אליה ואמרה לאמא, 'את היית הרבה יותר יפה כשהיית בגילה'. נעלבתי נורא. הסתכלתי על אמא, כי חיכיתי שאמא תגיד לה שזה לא נכון ושאני ילדה יפה מאוד, כי זה מה שאבא תמיד אמר. אבל אמא לא אמרה לסבתא כלום. אף מילה. היא קרנה מאושר בגלל שסוף-סוף סבתא נתנה לה מחמאה" – עמ' 127) – תצליח היא לגדל את בתה.

מעניין לקריאה.

*

"בבת אחת", רבקה רוזנר ("שתים", 254 עמ')

רומן נבון וכן על יציאה מהארון בציבור הדתי. הגיבורה, נעמי, רווקה ירושמית דתייה בת 32, לא מוצאת את זיווגה. היא מנהלת קשר מיני רווי רגשות אשם עם בחור דתי צעיר ממנה שהיא אינה מתאהבת בו אך נמשכת אליו.

ואז היא מתאהבת באישה.

הגיבורה שובת לב, בכנותה, במרדנותה השפופה משהו, בלבטיה, בחוכמתה.

עניין אותי במיוחד התיאור הדק של חמקמקות התשוקה המינית שיש כאן. הלסביוּת לא "נוחתת" על הגיבורה כפיתרון גואל. היא יותר *מתאהבת* לפתע באישה מאשר *נמשכת* לאישה.

"נעמי שכבה על הגב, אבל לא באמת הייתה שם. המחשבות קדחו בה חורים. זה מה שזה? זה לא עושה לי כלום. טוב, נו, ברור שככה זה יהיה, הרי זה לא טבעי, אמור להיות פה משהו שאין, איזו הזיה, זה כזה דפוק, אני כזאת דפוקה, לשכב עם אישה עאלק, מי המציא את הבדיחה הזאת, לשכב אפשר רק עם גברים" (עמ' 145).

האם אופן חינוכה בולם את התשוקה? או שהיא אכן התאהבה בבחורה אינדיבידואלית ולא ב"אישה"?

רומן "היציאה מהארון" הופך כך לרומן על אהבה עזה.

חג שמח!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: