מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

נכון שתמיד כתיבתו של חיים באר מלאת חן, אבל כמה שטויות והבלים, קליפות וזַגים, צריך לעבור ב"צל ידו" עד שמגיעים סוף סוף לעיקר, לגרעין. ידו של באר הבדרן הספרותי המוכשר, וכפי שקורה בחלק גדול מיצירותיו המאוחרות, גוברת כאן, רוב הספר, על ידו של באר הסופר הרציני, מי שכתב את "עת הזמיר" ובעיקר את "חבלים".

השטויות וההבלים כוללים טייקון מסתורי בשם רָפָאל ליווֹרנו ששכר את שירותיו של באר (הגיבור-המספר של "צל ידו" הוא באר עצמו) לכתוב את תולדות העיר האוקראינית אוֹברוּץ', בה נולדו אביו של באר ואמו של הטייקון. ביצירותיו של באר המאוחר יש יותר מדי טייקונים כאלה שמזמינים את בני דמותו של הסופר לסיגרי "מונטה כריסטו עבודת יד" וללגימת "ג'וני ווקר בלו לייבל". הם גם משכנים את בן דמותו של הסופר בטירות ואתרי ריטריטים יוקרתיים שמאפשרים לפרוזה של באר לכבוש לה מחוזות חדשים מעין אלה : "שולחן כתיבה ששתי דלתותיו קושטו בעיני טווס כחולות-ירוקות. 'השולחן הזה הוא אר נובו או אר דקו?' שאלתי בהיסוס. 'השולחן הוא זצסיון וינאי מקורי', הזדקף צווארה של פראו אוריאלס".     

עוד כולל הטפל הלא זניח שברומן הזה את הרכיב הפנטסטי. באר פוגש בטירה המסתורית בו שיכן אותו ליוורנו קבוצה של יוצאי אוברוץ' שנועדים איתו על מנת לנסות לחלץ את דמותה העיירה היהודית מציפורני השכחה. עד מהרה מבין באר (כפי שהבין כבר הקורא הקשוב קודם לכן) שלא ייתכן שקבוצת יושבי המפגש המסתורי הם יהודים חיים. ב-2019 אין כבר אנשים חיים שיכולים לספר על אוברוץ' של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בגוף ראשון. כך אנו נקלעים לסיפור מסתורין שאינו מעלה ואינו מוריד מבחינת הקורא, כאשר מתגלה לו שכל הדמויות ברומן הן רוחות רפאים וכיו"ב.

כפי שפתחתי ואמרתי, גם באר הבדרן הספרותי הוא כותב בעל חן. חינו נובע, ראשית, מהמשלב הלשוני הגבוה והשורשי, המענג כשלעצמו, משלב שיורד לעיתים במכוון לשפת עלמא הדין שלנו, בקונטרסטיות קומית: "לתפילה הזאת, 'תפילת הדרך', צריך לעשות ריפרשינג יומי, כי לך תדע מה מחכה לבן אדם כשהוא יוצא מהבית". ושנית, מהאנקדוטות המענגות שהוא שוזר בסיפורו, בהיותו של באר כותב מיומן בסיפור אנקדוטות. אבל עד אמצע הרומן בערך חשבתי שהפעם הזוּטיוּת ואי-העקרוניות ואי-הרצינות של הטקסט הזה מטות את הכף לשבט.

מה שקרה כאן הוא להערכתי זה: באר תכנן לכתוב רומן המשך ל"חבלים", הרומן האוטוביוגרפי המצוין שלו מ-1998, ולהעמיד הפעם במרכז את דמותו של אביו, חלף דמותה של אמו שעמדה במרכזו של "חבלים". "ספר שימשיך, ואולי גם יסיים, את המהלך שהתחלתי ב'חבלים' […] ספר שבמרכזו תעמוד דמותו המיוסרת והכאובה של אבי, שבעיצומם של ימי התבגרותי, ערב גיוסי לצבא, בעודי מסתער על אנדרטת האבן הנישאה שלו, כדרך בני הנעורים המורדים באבותיהם, נעלם לפתע פתאום מחיי". האב נשא את אמו של באר כשהוא כבן יותר מחמישים. לשניהם היו אלה נישואים שניים. נישואים של זוג רצוץ שמשברי וגלי החיים עברו עליהם עבור היטב. לצורך הרומן, כך אני משער, ערך באר תחקיר על חיי אביו ועיירת אביו אוברוץ', ממנה עלה עם אשתו הראשונה בשנות השלושים ארצה. אלא שהתחקיר לא העלה חומרים שיספיקו לרומן שלם ובאר נאלץ לעבּות את סיפורו של אביו ובעצם למהול אותו בכל השטיקים שהזכרתי: המיליארדר, טירת האירוח על נפלאות עיצוב הפנים והחוץ שלה, רוחות הרפאים וכולי.

ולמרות כל זאת, למרות שכמות הדג בגפילטע הזה זעומה, הרי שמזומנים כאן לקורא רגעים מרטיטים על יחסי בנים ואבות, שמצדיקים את ההתוודעות לרומן הזה. בתור ילד כעס באר על אביו, אביו הזקן ביחס להורי חבריו, הגלותי, המוזנח. מתוארים כאן רגעים חזקים בקרע הזה (גם אם חלקם הופיעו כבר ב"חבלים", לעדות הסופר). ובעצם ימי המרד, כאמור בציטוט לעיל, נלקח ממנו האב שמת בפתאומיות. ממרומי גילו, כשהוא "הרי כבר הרבה יותר קרוב מרחוק" למפגש מחודש עם האב, מייחל באר לפיוס: "והפיוס מגיע ביום שהבנים נעשים בעצמם אבות לילדים מתבגרים, ואז הם מתבוננים לאחור במבט חדש, מפויס, על האבות שלהם". לצורך העלאת הזיכרונות והגישוש אחר פיוס יצר באר מפגש מחודש בינו לבין אביו, וזו ההצדקה היחידה לרכיב הפנטסטי כאן. השיחות ביניהם מלאות רגעים מרגשים עד מאד על חיי האב לפני שהכיר את האם, על תפיסת היהדות שלו, על יחסיו עם אמו של באר ועל יחסיהם הקלוקלים של הבן והאב שנקטעו כך באיבם. השיחות מכילות גם כמה גילויים מרעישים על ראשית חייו של באר.

יש כאן רגעים מצמררים, רגעים שמביאים לסף בכי, רגעים של ספרות חזקה שאינה רק בידור אינטליגנטי חינני, שמטים את הכף ביחס ל"צל ידו" לחסד.