ההומניזם לא כל כך קוּלי היום.
ובעצם גם לאורך המאה ה-20 הוא לא היה.
היו ויש סיבות כבדות משקל להתנגד להומניזם. מלבד פאתוס מגוחך שנלווה לדוברים הומניסטים לעתים, מלבד העובדה שהאדם הוא אכן גם יציר של סביבה, של מערכות גדולות, שאינו אוטונומי כפי שהוא חושב את עצמו, הרי שהאדם הוא יצור מורכב ובהחלט לא מצודד ברבים ממופעיו. מכיוונים כאלה נובעים האנטי הומניזם של הכנסייה, של הסטרוקטורליסטים והפוסט-סטרוקטורליסטים הצרפתים, של פסימיסטים כמו הסופר מישל וולבק (בחלק מכתיבתו), של גישות דטרמיניסטיות הכופרות ב"חופש הרצון" ושל רבים רבים אחרים.
ויש, אגב, גם סיבות קלות דעת ופחות מרשימות להתנגד להומניזם. למשל, נפשות פגועות (וכולנו כאלה, ברב או במעט) מוצאות, לעתים, נחמה בשנאה ובבוז כלליים כלפי מסבי סבלם, כלומר בני האדם, שבקרבם יש מסבי סבל אמיתיים ויש מדומים או כאלה שהסבל שהם מסבים נובע מעצם קיומם שהוא לצנינים ולא בגלל מעשה שעשו.
אבל בזמננו, מתווספות לסיבות הוותיקות להתנגדות להומניזם כמה סיבות רעננות.
אמנה שתיים מהן. ראשית, התפתחויות מדעיות או פרשנויות פופולריות להתפתחויות מדעיות, שמציגות את "התודעה" האנושית כדבר מה שניתן להסבר מטריאליסטי ואינו שונה בטיבו משאר עולם הטבע. כך נוצר הרושם שהמעוז האחרון שמבטא את הייחוד האנושי – התודעה – פוּצח.
שנית, התפתחויות אידאולוגיות שנולדו כתוצאה ממשבר האקלים וגם מסיבות אחרות, הרואות באדם יצור הרסני, אנוכי, משחית של הטבע. להתפתחות הזו שייך גם הגל הצמחוני/טבעוני העז של השנים האחרונות.
על רקע זה נראה לי קאמי תזכורת חיונית במיוחד. אנו רוויים בשנאה עצמית אנושית. והאמירה ש"בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" היא אמירה רדיקלית באקלים האידיאולוגי הזה.
והיא אמירה מדרבנת לפעולה.
משום שאני סבור שדווקא מי שמודאג מעתיד הפלנטה שלנו, מי שרוצה לגייס את בני האדם למעשים בלתי שגרתיים על מנת להציל את עצמם ואת עולמם, צריך להיות מודאג מהתפתחותה של תפיסה מנמיכה ומבזה ביחס לאדם. נדמה לי שרק יצורים בעלי כבוד עצמי והערכה עצמית מסוגלים למעשים גדולים, אציליים ואפילו רק הישרדותיים.
יצורים שאינם מעריכים את עצמם, בזים לעצמם, לא יצלחו לדבר.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה!
תודה רבה, הלית!
כמה הערות:
-הטענות כנגד הרצון החופשי קצת דומות לפרשנות השגויה של האבולוציה, פרשנות פשטנית. הטענה שהאדם הוא תהליך דטרמיניסטי שכפוף לחוקי הטבע לא אומרת שאנחנו יכולים לחזות אותו, הרצון החופשי קיים כחוויה כי איננו יכולים לחזות אותו. זו טענה מופשטת לחלוטין שאין לה שום השלכה מעשית. כדוגמא, נניח שנאשם במשפט יעלה טענה כזו, שכיוון שלא היתה לו אפשרות בחירה, הפשע נכפה עליו, אינו אשם, יענה השופט, שגם לו אין אפשרות בחירה ונכפה עליו להרשיעו.
-רפרתי בביקורת על "הדבר", איני שלם איתה. כל הדמויות כולן מייצגות את האנושי על כל צדדיו, כולל אפילו העבריין. רייה וטארו הם הדואליזם של הרציונלי מול הרגשי, רייה מאוד שקוף וברור, טארו חמקמק ומסתורי. הזכרת את המשפט החותם [כמעט] את הספר, אבל יש בו משפט מפתח נוסף, דברי רייה בתשובה לנצחונות הרגעיים בלבד "תבוסה שאין לה סוף". אקרא עוד בביקורת. ד"א ישנו גם תרגום של יונתן רטוש, ומעניין להשוות ביניהם.