מבקר חופשי

1. בספרים הללו חזר יזהר לכתוב סיפורת אחרי שנמנע מכך כמעט שלושים שנה (!). זאת בגלל הביקורת המצמיתה מבחינתו של קורצווייל על "ימי ציקלג" (כך מסופר בביוגרפיה המרתקת של יזהר מאת ניצה בן-ארי).

2. ישנם כאן רגעים (בעיקר ב"מקדמות") של פרוזה עברית בשיאה (גנסין, עגנון, ברנר, שבתאי). אני קורא אותו כאנטידוט, או כרקע מדגיש על דרך הניגוד, של סיפורת בת זמננו שאני קורא לצורכי עבודתי.

3. המפנה האוטוביוגרפי בספרות העברית התחיל, אם כן, שם. לפני "חבלים" של חיים באר (1998). הספרים אוטוביוגרפיים וברור לי שעמוס עוז הושפע מהם בהחלטתו לכתוב את "סיפור על אהבה וחושך" ("הדוד יוסף" של עוז, יוסף קלוזנר, דודו המפורסם של אביו של עוז, מקביל ל"דוד משה", דודו המפורסם של אביו של יזהר, משה סמילנסקי).

4. הספרות הגדולה של ס יזהר מקבלת משנה תוקף בזמננו כי המוטיב האקולוגי מרכזי בה. יש בספרים האלה (וביצירתו בכלל) ביטוי עמוק ויפהפה של טינה עמוקה כלפי הפציעה שפוצעים בני האדם את הארץ והטבע הבתוליים. היחס של הסופר לפרויקט הציוני אמביוולנטי מנימוקים שנראים עכשוויים להפליא, לא פוליטיים כי אם "סביבתיים"-מטפיזיים (עכשוויים הן כיוון שבגלל הקורונה אנחנו עדים ביתר חריפות לצמצום הטבע הארצישראלי במדינה הצפופה שלנו והן בגלל שינויי האקלים).

—

חשוב לציין כי חזרתו של יזהר לכתיבה הושפעה מפעילותו של העורך חיים פסח. כך כתב ישראל סמילנסקי, בנו של הסופר (כפי שהובא לידיעתי):

"ב־1988 יזם חיים פסח, אז עורך ראשי בהוצאת זב"ם, הוצאה מחדש של "ימי צקלג". הידיעה שיש קוראים לספרו היתה ליזהר מעין תחיית המתים. סמוך לכך נאלץ לעזוב את הבית שבנו הוריו ברחובות, ב־1927 – לקראת הריסתו. תור יצירה חדש התעורר בו".