פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"הקבוצה" מכיל שתי נובלות, ארוכה וקצרה.
הארוכה, "קיץ", מסופרת מפי מי שהייתה בעת התרחשות הסיפור, בשנות השבעים, בת שתיים עשרה. אחרי מות סבהּ של המספרת נכנסה אמהּ לדיכאון. בשביל לנסות להיחלץ ממנו טסו האם, סבתהּ של המספרת, המספרת עצמה וקרוב משפחה נוסף לחופשה באוסטריה. בעקבות מה שאירע בחופשה, חדלה המספרת מלאכול באופן סדיר. כך מסופר לנו לקראת סוף הנובלה.
הנובלה השנייה, "הקבוצה" (אגב, לא מקרי ולא מבטיח ששני השמות הן "הדהוד" של שמות יצירות ידועות, של אדית וורטון ומרי מקארתי), פותחת בגוף ראשון רבים ("אנחנו שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל בחדר דחוס"), שהופך עד מהרה לגוף ראשון יחיד, כנראה של אותה מספרת מהנובלה הקודמת. הנובלה, המתרחשת בשנות השמונים, מתמקדת במשפט אחד שהטיחה כנגד המספרת משתתפת בולימית בקבוצה טיפולית לסובלות מהפרעות אכילה. "אני לא מוכנה לשבת איתה. היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל", הטיחה המשתתפת הבולימית במספרת האנורקטית.
הנושא המשותף לשתי הנובלות רגיש וכאוב ויש לבן-נפתלי כמה דברים מעניינים לומר עליו. אבל היא אומרת אותם בפרוזה נרטיבית. והפרוזה הנרטיבית שלה סובלת מבעיות חמורות.
ראשית, פומפוזיות. לעתים הפומפוזיות נובעת משימוש במונחים הלקוחים משדות סמנטיים יוקרתיים. "תורת המידות של אמי נגזרת מהגוף הגדול של אמה". ובאותו עמוד על אותה סבתאּ: "היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר מְשווה לו אופי חמור, נוכחות יֵשית". "תורת המידות" וה"ישית" הפילוסופיים בעמ' 12 מנפחים כאן את הפרוזה ממש כפי ש"זכות אפריורי למגע" ו"המטאפיזיקה של הגוף" מפּמפּזוֹת אותה בעמ' 58. לעתים הניפוח של הטקסט נעשה על ידי שימוש בשפה מפוצצת לתיאור אירועים טריוויאליים. למשל, על מנת להסביר בחירת מלון לא יקר כפשרה בין התיירים: "אף על פי כן, נגזר על חזון העודפות [של הסבתא] להתעמת עם החסכנות של יוּרי, שסימנה מהעֵבר השני תהום מצוקה מאד ברורה, אמת כלכלית שתבעה את הכרתה, ואכן מילאה תפקיד מכריע גם בבחירת בית מלון נוח-אך-בשום-פנים-ואופן-לא מנקר-עיניים". ("חזון העודפות", "אמת", "תהום", "הכרתה" משמשות כאן ליצירת פאתוס מאולץ).
שנית, הפרוזה הזו סובלת ממשפטים סתומים שקשה או בלתי אפשרי להבינם. למשל: "רק לעיתים רחוקות מבקש אחריה גופי המתבגר, שנחתך ממנה נחרצות. גוף – עצמות, רקמות, שרירים, מחושים, לא מודע – הנענה לקריאתה ההוגה את שמי, קול כינור בוקע שלא שמעתי זה שנים המחליף את המילים שמעודה לא אמרה בתנופה המתרוממת מעלה- מעלה". אז האֵם ש"הוגה את שמי" כן פונה או לא פונה לבתהּ? (הרי את "קול הכינור" "לא שמעתי" שנים וגם את המילה "מעודה לא אמרה")?! ומה בדיוק הכוונה ב"קול הכינור" שהחליף את המילים? ולפעמים הסתימות מגיעה לכדי מופרכות לוגית: "הבחירה אינה פרי של חופש בחירה. היא אינה רצונית. היא גורלית".
שלישית, עמקות מדומה. למשל: "את מה שבאמת חשוב אי אפשר לזכור". נוּ, נוּ. יש כמדומה כמה דברים חשובים שבכל זאת ניתן לזכור. לזכותה של בן-נפתלי ייאמר שאת העמקות המדומה ניתן לייחס לעיתים למקורות ההשפעה האינטלקטואליים שלה, הסובלים ממנה בעצמם. למשל, לסיעת הפוסט-סטרוקטורליסטים וקלישאותיהם בדבר נזילות שבין האמת לבדיה שגרסה שלהן מופיעה פה.
אך – אפרופו – רביעית: הפרוזה הזו מכילה מקורות השפעה לא מעוכלים. אינטלקטואליים – ודאי. אך גם ספרותיים. דבר מה שיוצר בחלקים מהספר תחושה של קריאה בספר עיון (לא מלהיב) או בחיקוי פסטישי של ספרות "טובה". הנוכחות של קנז (ושל מקורות השפעתו: פרוסט ומאן) ניכרת מדי. יש כאן, כמדומה, השפעה כבדה של "מומנט מוזיקלי", על רגעי האפיפניה (ההתגלות) שלו והמבט השהוי הדקדקני שלו, המייגע לעתים גם במקור. אצל בן נפתלי רגעי האפיפניה נחווים כמאולצים, כלא משכנעים. למשל, רגע ההתגלות שמצוי כאן אחרי תיאור חוויית קריאה בספר "לראשונה בחיי, ספר שקראתי בו מרצוני החופשי" ("לראשונה בחיי" הוא הביטוי המסגיר. הביטוי הזה הוא ציר מארגן ב"מומנט מוזיקלי").
"המורָה" של בן-נפתלי (שזכה בפרס "ספיר") היה דוגמה נוספת לכך שהפרס הספרותי היוקרתי בישראל נעדר משקל ספרותי. במקרה הטוב, הוא מנפיק גמלים, שהינם כידוע סוסים שתוכננו בידי ועדה. לא ש"המורה" רומן גרוע, הוא פשוט לא רומן טוב. אבל ב"הקבוצה" דווקא ישנם ניצוצות של כישרון. למשל, בחוש סאטירי ביחס למשפחות אשכנזיות ("אצל אישה מסתכלים רק על הצוואר", מדריכה האם את בתה באיתור השפעות הגיל, וכן: "לטרוק טלפון בפנים נראה לי מעשה שערורייתי לא פחות מהרפתקת אהבים עם פילגש"). אבל בייחוד בכמה תובנות מעניינות על אנורקסיה שנחבאות פה תחת הניסוחים הפומפוזיים ורעש הרקע התיאורטי.
יחסי האם והבת העומדים בשורש המרי האנורקטי של המספרת בנובלה הראשונה, הגם שהם מתוארים במפותלות יתר, הם בעלי ערך, מנותחים בדקות, מעניינים. ואילו העימות בנובלה השנייה בין הגישה האנורקטית לזו הבולימית, הגם שאי אפשר לבנות רק סביבו נובלה שלמה, בכל זאת מעניין. אך לא די בזה ליצירת סיפורת מספקת.
מבקר חופשי 