על "הבתולות", של אלכס מיכאלידס, בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"פן" (מאנגלית: רחל פן, 352 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גם אנחנו, מבקרי הספרות, בלשים. בחדרי החקירות שלנו אנחנו מושיבים את הטקסטים המבוקרים ומנסים להבין מי הם ומה הם ואם הם דוברי אמת. הטקסט הזה, למשל, משדר מההתחלה חוסר ביטחון למרחקים. אבל מה הוא מנסה להסתיר?

את חוסר הביטחון הוא משדר בכך שהוא נזקק תדיר לסממנים של תרבות גבוהה, להצגה של תחכום אינטלקטואלי (כביכול) ולאווירה של אריסטוקרטיה תרבותית. בראשי חלקיו מובאים ציטוטים מטניסון, אריסטו, שייקספיר, אוריפידס; הגיבורה שלו היא פסיכולוגית והיא מתייחסת במרוצתו למושגים פסיכואנליטיים מתוחכמים (באופן שטחי ולא מדויק); ואילו זירת הרציחות של הסיפור הבלשי הזה היא קיימברידג', לא פחות, על כל עברה התרבותי המפואר.

מדוע כל ההתאמצות הזו להראות שמדובר כאן ביצירה תרבותית אנינה?

מה שמוסתר כאן מאחורי ההתאמצות הוא מותחן נחות ויומרני. ונחות לא רק משום שהוא יומרני, אלא משום שהוא גם קלישאי ולא אמין.

הגיבורה היא מריאנה אנדרוס, פסיכולוגית יווניה למחצה ואנגליה למחצה (כמו הסופר הצעיר עצמו), שאיבדה לאחרונה את בעלה שטבע בחופשה ביוון. היא חיה בלונדון אך מוזעקת בפתח הרומן לקיימברידג' בידי אחייניתה, זואי, שהפכה להיות גם בתה המאומצת. חברתה של האחיינית, סטודנטית כמותה, נרצחה ועד מהרה מסתבר שהחברה השתתפה בקבוצה של נשים צעירות ויפות שסבבו סביב מרצה כריזמטי לספרות, אדוארד פוֹסקָה שמו, שהקים מעין כת אינטלקטואלית סביבו. האם המרצה הוא האחראי לרצח? הגופות – וכן החשודים – מתחילים להיערם.

מיכאלידס ממשיך כאן את התבנית מרב המכר שלו מ-2019, "המטופלת השקטה", ספר סביר במרוצתו שנגמר רע בסופו (נגמר רע גם ספרותית, הכוונה). כמו ב"המטופלת השקטה" הוא הופך פסיכולוגים לבלשים. ואכן יש דימיון בין שני המקצועות: בקיאות בנפש האדם נחוצה בשניהם והתחקות אחרי רובד נסתר מדריכה אותם.

אלא שהרומן נופל במה שגם טיפול פסיכולוגי יכול בקלות להידרדר אליו: קלישאות. אם ספרות טובה מנסה להיחלץ מהסטראוטיפי לעבר החד-פעמי ראוי שגם טיפול טוב ישתמש בתיאוריות הפסיכולוגיות כהכוונות-על בלבד שבתוכן מתגלה האידיוסינקרטיות של חיי המטופל. ואילו הרומן הזה מציג בפנינו הן קלישאות ספרותיות ("הן התלמידות החביבות ביותר על פרופסור פוסקה…מועדון המעריצות שלו […] קבוצת למידה פרטית, חבורה סודית"; התיאור התמציתי הזה מזכיר את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט ואכן יש כאן, לדעתי, חיקוי לא מוצלח) והן תובנות פסיכולוגיות שאינן אלא קלישאות ("'אני מניחה שזה מעלה אצלך כל מיני רגשות ואסוציאציות…אני מופתעת שלא הזכרת את אביך'. מריאנה הביטה ברות בהפתעה. 'מה הקשר של אבא שלי לפוסקה?'. 'שניהם גברים כריזמטים, בעלי השפעה בקהילה שלהם – ולפי איך שזה נשמע, נרקיסיסטים מאוד. אני תוהה אם יש בך את אותו הדחף לכבוש את לבו של האיש הזה, אדוארד פוסקה, כפי שעשית עם אביך'"; או תיאורו הקלישאי של הבית המתעלל בו גדל הרוצח, כפי שנרמז לנו בטפטוף לאורך הטקסט). אומר אף יותר מכך: אינני בטוח עד כמה מיכאלידס בקיא בכלל בפסיכולוגיה: "מריאנה הייתה חייבת להקשיב לכל הרגשות שפוסקה תיקשר אליה באופן בלתי-מודע. בהקשר טיפולי, הרגשות האלה נקראים העברות נגדיות; והן חשפו בפניה את כל מה שהיא היתה צריכה לדעת על האיש הזה, מיהו – ומה הוא הסתיר […] היא הרגישה תחושת בערה בבטנה, דקירות בעורה – שהיא קישרה לכעס. אבל הכעס של מי? שלה? לא – זה היה הכעס שלו" (לעניות דעתי מיכאלידס מתבלבל כאן בין "העברה נגדית" למושג טיפולי אחר, "הזדהות השלכתית").

במרוצת הרומן, כשאמנם חשתי בחוסר הביטחון העצמי של הטקסט, בשימוש שלו בקלישאות ספרותיות ובגסות הפסיכולוגית שלו, דנתי עם עצמי דיון פילוסופי: הרי למרות הכל אני שרוי במתח. המותחן, בפרקיו הקצרים המאווררים, בחשודים הפוטנציאליים שפיזר כהלכה,  "עושה את העבודה" והוא אכן מותח. אם כך, זמני עובר בנעימים, אז כיצד להגדיר בדיוק את ההבדל העקרוני בין טקסט כזה לספרות טובה? אולי, חשבתי ביני לביני, באמצעות ההבחנה בין רגעים רגילים בחיינו לרגעים מיוחסים, אותם רגעים בהם עומק רגשי נחשף, תובנה עקרונית מזדהרת, יחסים רבי משמעות נקטעים או נרקמים, לעומת ערב רגיל בבית של סלט, חביתה ונטפליקס. ספרים טובים משולים לאותם רגעי חיים מיוחסים ואילו ספרי בידור לערבים הרגילים. גם ערבים רגילים הם רגעי חיים ובכל זאת הם רגעי חיים פחות משמעותיים.

אלא שלקראת סוף הרומן המופרכות שלו גברה כל כך – לא הגיוני שהפסיכולוגית שחושדת במרצה ברצח תבקר בביתו בגפה; לא הגיוני שהמשטרה פספסה את הפתקים הכתובים ביוונית עתיקה שנמצאו אצל הנרצחות; שלא לדבר על הפיתרון הסנסציוני בצורה לא סבירה – שפשוט "נזרקתי החוצה" ממנו (חזרתי אליו בגבורה רק על מנת להשלים באומץ בעבורכם, קוראיי, את משימת הביקורת!) ולא נזקקתי יותר להרהורים פילוסופים מעודנים כדי להסביר את הבעייתיות שבו.   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: