על "כשאלוהים היה צעיר", של יוכי ברנדס, בהוצאת "כנרת זמורה-דביר" (304 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קראתי בהנאה את ספרה הפרשני של יוכי ברנדס. במרכזו של הספר תזה על כך שהאל המקראי הוא גיבור ספרותי שמשתנה לאורך התנ"ך, גיבור הלומד לקחים ועובר תמורות. שבעה רגעים תנ"כיים כאלה מנתחת ברנדס: השלמתו של האל עם חופש הבחירה שניתן לאדם בעקבות האכילה מעץ הדעת; הבנתו של האל שעידוד התחרות בין קין והבל היה הרסני; השלמתו של האל עם חוסר השלמות האנושי והחלטתו לא להביא יותר קץ לעולם אחרי המבול וכן הלאה. עבור בהמשך באברהם, במשה, באליהו ולבסוף ביונה.

ההנאה שהסב לי הספר לא נבעה מהפרשנות הנועזת כביכול שרואה באל דמות ספרותית. בזה ברנדס פוסעת במסלול סלול זה מכבר. למשל, זה שנכבש כמדומה בספר "אלוהים: ביוגרפיה" של ג'ק מיילס שאף זכה בפוליצר האמריקאי (טרם קראתיו). ההנאה גם לא קשורה בתפיסה התיאולוגית המעט סחבקית של הספר, תפיסה הרואה באלוהים דמות לא שלמה שכושלת וקמה, נופלת ולומדת. וההנאה גם לא נבעה בעיקר מהשפה הקולחת של ברנדס, ממודעתה המבורכת לנוכחות הקוראים ומתוך כך מהקפדתה על הרצאת דברים מאורגנת, בהירה, מוזיקלית, סבה על עקביה בשעת הצורך על מנת להשריש תובנה בתודעת הקורא. מבחינה סגנונית ברנדס משתמשת הרבה בסלנג ("דווקא שמשון, השופט הכי יצרי והכי חסר עכבות, הצליח לחדור אל לבו הנעול של אלוהים. ככה זה עם אלוהים. הוא נמשך לאאוטסיידרים מרדניים. יסמנים שהולכים בתלם לא עושים לו את זה"), ועל אף שכטכניקת פיתוי לקוראים האמצעי נראה לי חַנֵף ומרתיע הוא לא מאד מפריע.

ההנאה – ולפרקים אפילו ההתפעלות – שלי נבעו מיכולת פרשנות הטקסטים שמפגינה ברנדס. היא מתגלה בספר הזה כקוראת רגישה וחריפה. בקיצור, כמבקרת ספרות מעולה. ברנדס מתייחסת בטקסט בדרך אגב ולרוב על דרך השלילה לזהותה המקצועית: אני לא חוקרת ספרות, אני לא חוקרת מקרא אקדמית, אני סופרת, היא אומרת בכמה הקשרים שונים. אבל בספר הזה היא לא רק סופרת ואפילו לא בעיקר סופרת: היא מבקרת ספרות. ומבקרת ספרות משובחת, קשובה לטקסט באופן מרשים.

למשל, בהבחנתה החדה שבתיאור המלחים ורב החובל והאונייה הסוערת המְחשבת לטבוע בספר יונה זוכים המלחים והקברניט עובדי האלילים, ואולי בפעם היחידה בתנ"ך, ליחס אוהד ובהצעתה לקשור את הסצנה הזו למסגרת הספר באופן כללי. או בקַַשיבות המקסימלית לטקסט המקראי שמעלה מתוך פשטי המקראות את האפשרות שאברהם בכל זאת שחט את יצחק בנו בעקדה (!). או ההערה היפה שלה על כך שכשם שאנשים דגולים במקרא זוכים לבשורה על הולדתם כך גם "יציאת מצרים, הסיפור הכי גדול בתנ"ך, זוכה לבשורת לידה מיוחדת. אלוהים מתגלה בפני אברהם בעצמו (ולא באמצעות שליח) ואומר לו שצאצאיו יהיו עבדים". או, שוב בספר יונה, ההערה הפרשנית – הקרובה לגאונית ביכולת ההקשבה לדקויות הטקסט שיש בה – על כך שמהפסוק הבא ניכרת אדישותו של יונה לשליחותו: "ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים. ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". יונה כל כך מואס בשליחותו, מפרשת ברנדס,  שהוא אפילו לא מתאמץ להגיע ללב העיר, כלומר ללכת מהלך יום וחצי.

ביקורת ספרות היא פעילות אנושית הרוחשת כבוד לטקסטים. היא מסמנת, מעבר לטענה קונקרטית כזו או אחרת על טקסט כזה או אחר, שטקסטים הם דבר מה ראוי לתשומת לב מדוקדקת. כך מחזקת ביקורת הספרות את תרבות הכתב באופן עקיף אך אמיץ (גם באותם רגעים שהיא קוטלת ספר ספציפי).

יש משהו מענג בספר כמו זה של ברנדס, שבאופן מיומן, גמיש וחי, מציג חטיבות טקסט מקראיות קטנות, בפונט מובחן, ואז צולל לנבכיהן, מעלה השערות פרשניות, דן בפרשנויות קיימות (של חז"ל, של ביקורת המקרא, של אבות הכנסייה). העונג נובע מיכולותיה הספציפיות של ברנדס כפרשנית, אבל עונג עקיף מרכזי הוא הכבוד שהז'אנר שהיא פועלת בו רוחש לטקסטים.

תאמרו, זו לא חוכמה! מדובר בכבוד לטקסט דתי או לאומי או בעל חשיבות היסטורית ולא בכבוד לטקסטים כשלעצמם! אומר לכם, אדרבה. הטקסט של ברנדס מעורר בעקיפין כמה מחשבות עקרוניות ומעודדות על תרבות הכתב בשעתה הקשה (ב"תודות" מודה ברנדס למנכ"לי ועובדי סטימצקי וצומת ספרים כך: "אתם לא נחים ולא שוקטים והוגים כל העת רעיונות יצירתיים חדשים כדי להכניס את 'דור הנטפליקס' לחנויות הספרים"). המחשבות הראשוניות שעלו בי בעקבות קריאת הספר הן אלה: "תרבות הכתב" לא תיעלם כל כך מהר כי היא כרוכה בעבותות בתופעה חברתית חשובה אחרת: בדת. ואפרופו דת: גם ביחס לדתות סברו בעבר שהן תיעלמנה והנה הן עולות כפורחות (אני אתיאיסט ומביא את הדוגמה רק על מנת להדגיש את שרידותה הפוטנציאלית של תרבות הכתב). תרבות הכתב – בניגוד לתרבות המוזיקלית והוויזואלית – כרוכה הדוקות גם בתרבות הלאומית, השפה היא זו שמהגרת הכי פחות טוב בעולם גלובלי ולכן יש בה אלמנט מתריס ואפיל אנטי-גלובליסטי מובנה. ולבסוף: האם אך מקרה הוא שדתות רבות צמחו מסביב לספרים? האם אך מקרה הוא שהמונותיאיזם היהודי המופשט או החותר למופשט ("לא תעשה לך פסל") קשור הדוקות כל כך בספר ובתרבות הכתב? או שמא יש בפעולת הקריאה דבר מה שקשור קשר אמיץ ביכולות ההפשטה שבדומה להן תובע המונותיאיזם? יסוד של הפשטה שחשוב לנו כבני אדם ולכן עלינו לשמר את תרבות הכתב שמאפשרת אותו?      

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: