מבקר חופשי

אני מעתיק לפה דבר מה שכתבתי בפייסבוק (אגב, באופן כללי, הפייסבוק הוא "חיי שעה" ואילו הבלוג הוא מעין "חיי עולם", ואני מעתיק לפה דברים שאני מייחל שיהיו זמינים לקוראיהם זמן רב יותר)

——-

זה נכון, מדובר היה בממשלת מעבר ללא לגיטימציה של ממשלה מכהנת.

זה נכון, נתניהו צריך ללכת הביתה, הוא בעיניי מכשול לישראל.

זה נכון, "ממשלת השינוי" הייתה קרובה והמאורעות האחרונים ערערו את סיכוייה עד שיש כאלה שסבורים לא רק שהמאורעות הללו נוחים לנתניהו פוליטית אלא שהוא סייע בהצתתם (אני לא סבור כך, וליתר דיוק אני זקוק ליותר הוכחות: הלו"ז המשפטי בשייח ג'ארח לא היה בשליטת נתניהו וגם הוא לא זה שקבע את חודש הרמאדן במועד שבו הוא מצוי וכמו כן ההחלטה על ביטול הבחירות הפלסטיניות הייתה של אבו-מאזן).

זה נכון, סוגיית שייח ג'ארח, על פניו, אינה הוגנת כלפי התושבים הפלסטינים (כי אם משיבים רכוש לבעליו החוקיים מלפני 48' העיקרון צריך לעבוד לשני הצדדים).

זה נכון, על הרוב היהודי בישראל לסייע יותר בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערביים בהקצאות בנייה (בזה אני מבין פחות, אך מסתמך על פובליציסטים שאני סומך עליהם) ולבטח במיגור הפשיעה בקרבם.

זה נכון, כנראה שהשיטה של אפשור שלטון החמאס בעזה מחד גיסא ומאידך גיסא מירור חיי תושבי הרצועה על מנת שימאסו בו אינה עובדת. צריך להחליט, או או: או שמסייעים לשפר את החיים ברצועה על מנת שיהיה להם יותר מה להפסיד (כמובן, בהנחה שאפשר לעשות זאת תוך מניעת "זליגה" של אותו שיפור באיכות החיים להתעצמות צבאית!) או שמנסים למוטט את שלטון החמאס.

*

ועדיין, הייתי די המום בשבועיים האחרונים מחלקים נרחבים בפיד שלי.

קרוב לארבעת אלפים טילים יורה (ראשון) לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ארגון טרור רצחני שאינו מוכן לשום פשרה ולשום הכרה בישות הפוליטית היהודית בארץ ישראל – וחלקים נרחבים בפיד לא מתייחסים לזה, אלא רק למעשיה הרעים של ישראל ולסבל העזתי.

פורעים ערבים מקרב אזרחי ישראל משתוללים ברחובות פוצעים קשה ולבסוף אף רוצחים יהודי ישראלי – וחלקים נרחבים בפיד מתייחסים בעיקר ללינץ' בבית ים.

הפיד שלי אינו מייצג את עם ישראל. הוא בקושי מייצג את המילייה שלי. אבל השתוממתי לראות מהו הבון-טון במילייה שלי.

*

הייתי המום ממה שאני רואה כיישוב דעת מוגזם שגובל באינסטינקט א-הישרדותי: יורים עליכם, בני אדם! תרתחו קצת! תחשבו איך למגר את היורים קצת! לפני ההתחשבות, וההבנה וכו'.

והייתי המום מהחד צדדיות.

אך אני המום, למעשה, לא רק מהחד צדדיות, אלא מכך שהחד צדדיות לא נוטה לכיוון ההפוך.

מתגובות שראיתי בפיד שלי היה דומה שהמגיבים הם אנשי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. האמריקאית. ולא חלק מלאום היושב פה. הם משקיפים אובייקטיבים, כביכול. ומרחוק.

(אני רוצה להבהיר בחדות את הטון של הדברים שאני כותב: לא מדובר בהאשמות אלא בהשתוממות; אני רוצה לבטא את עמדתי וצערי לא להצר את צעדיהם של אחרים).

הרגש הלאומי תמיד היה בעיניי רגש חיובי. מעגַן בעולם סוער, חֵיק בעולם מנוכר. כשאנו מושלכים לעולם אינסופי ולכמה רגעים בזמן אינסופי, דבר מה מבדידותנו ותלישותנו וקוטננו האינסופיים מופג כשאנו יודעים שאנחנו חלק מתרבות מסוימת המתמשכת לאחור בזמן, חלק מחברה מסוימת המתפרשת לה במרחב.

הומניזם אוניברסלי נראה יותר שלם, לבטח יותר קוּלי. אבל אהבה שווה לכל בני האדם היא דבר מה מופשט מאד, רחוק מאד, שיכול להצטנן בקלות מאד.

הלאומיות נראתה לי תמיד רגש מיטיב מבחינה נפשית. מקום בעולם. המשכיות בזמן.

לא, בהחלט לא לאומנות, לא שנאת זרים, לא התעליינות אתנית. אבל כן רגש שייכות.

וגם: הזדהות עם בני עמך שמקדימה בפסע, בהחלט לא יותר, את ההזדהות עם אלה שאינם בני עמך.

*

נכון, הרגש הלאומי בישראל מצוי במשבר. בין היתר בגלל הפיצולים הגדלים והולכים בין ה"שבטים" הישראלים, עליהם דיבר הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם ב-2015 (ואני מתייחס כאן, בהקשר הזה, ל-3 השבטים היהודים-ישראלים: החרדים, הציונים-דתיים והחילונים).

אני מאמין גדול בקונספט של "הישראליות", אשר עקרונית יכול לאגד תחתיו זהות לאומית רחבה דיה להכיל את "השבטים" האלה.

אבל ייתכן אכן שזו תוחלת נכזבת.

כך או כך: הלאומיות היא בעיניי רגש שגדול שכרו מהפסדו. והצטערתי ואף השתוממתי לחוש בהיעדרו בתגובות רבות בפיד שלי.