מבקר חופשי

בהכנת דבר מה אחר לכתיבה, נתקלתי פעם נוספת בקטע הזה מ-1913 (!) של י.ח. ברנר והתפעלתי ממנו שוב כבפעם הראשונה.

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

ברנר, אני מניח, לו חי היום, היה סבור שניתן אולי להגיע לפשרה עם הפלסטינים על חלוקת הארץ. ברנר גם התנגד נחרצות לספרות מיליטריסטית המפארת את המלחמה וסוגדת לכוח (זה נושא המאמר הקטן ששקדתי עליו ובדרך נתקלתי בקטע הזה). אבל ברנר, אני מסיק ומניח, היה סבור שצריך להגיע לפשרה לא מתוך פנטזיות רגשניות ועיוורון על תוקפנותם של אויבינו, ואך ורק לאחר שהפלסטינים יבינו שלא יוכלו לעוקרנו מכאן.

ונראה שחלק מהם זקוקים לתזכורת על כך.

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905! – א.ג.], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."

בקישור, המאמר המלא מפרויקט "בן יהודה", שמכיל גם ביקורת ספרות נפלאה בעומקה ודקותה (בין היתר: ביקורת שלילית על סיפורים של עגנון. ברנר, כידוע, היה תומך ופטרון של העילוי הספרותי הצעיר אך לא חשך שבטו ממנו כשחשב שסיפוריו אינם טובים. ואכן, עגנון, למיטב הבנתי, לא כלל סיפורים אלה המבוקרים כאן לשלילה בכתבים שנערכו על ידו בחייו!).

בתקווה לימים שקטים וכן, גם לניצחון על אויבינו.

חג שמח!