על "שָאגי בֵּיין", של דאגלס סטיוארט, בהוצאת "לֵסָה" (מאנגלית: שי סנדיק, 720 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הייתי אמור לאהוב את הספר הזה ואני לא. אבל למה?

אני לא לא אוהב אותו, שיהיה ברור, יש בו דבר מה מרשים, ובכלל נוח לו שנברא משלא נברא. לא "לו"-"לו". "לו" ודאי נוח שנברא, מאד נוח, הוא זכה ב"בּוּקר" זה עתה, אחד הפרסים הספרותיים הנחשבים ביותר בעולם. כשאני אומר "לו" אני מתכוון "לי", כלומר לקורא, לקוראים. ובכל זאת, אני מסויג. זה לא זה. זה בסדר אבל זה לא זה. אבל למה?

ספר הביכורים של דאגלס סטיוארט, המבוסס על חוויות אוטוביוגרפיות (אפשר ללמוד זאת מאמירה קצרה בדף ה"תודות": "בראש ובראשונה אני חב הכל לזיכרונותיי מאמי ומקשייה"), מספר סיפור קודר על גלזגו של שנות השמונים ותחילת התשעים. שני גיבורים ראשיים יש לרומן עב הכרס הזה – שלא רק בעביוּת כרסו ובתוכנו המלודרמטי, אלא גם בשמו האפּוֹנימי קורץ לרומנים הוויקטוריאניים ("דיוויד קופרפילד", "ג'יין אייר") – שָאגי ואמו אגנס. בגוף שלישי, בפירוט סבלני ואמין, מתוארים חייהם הקשים של אגנס ובנה. אגנס היא בת למשפחה קתולית (הבדלי הפלגים הדתיים משמעותיים כאן) שמאסה בבעלה הקתולי ועזבה את ביתם עם שני בניה ומאהבה הפרוטסטנטי, שָאג בּיין (לא להתבלבל עם שָאגי בנו), כמה שנים לפני תחילת העלילה הנפרשת כאן. מחיסרון כיס ומפסיביות שנובעת, בין היתר, ממוקד הטרגדיה בחייה: התמכרותה לאלכוהול, הם נשארים לגור בבית הוריה של אגנס במשך שנים. בינתיים נולד ילד, שָאגי, וכשמותנעת עלילת הרומן הוא בן חמש ונדמה שאביו, נהג המונית, הצליח לחלץ את משפחתו ולהעבירה לבית משלה. הבית מצוי בעיירת כורים סמוכה לגלזגו, עיירת כורים מכוסה פיח שלמעשה הינה עיירת כורים לשעבר, כי המכרה נסגר והגברים מובטלים. עם המעבר, די בתחילת הרומן, נוטש באכזריות ובפתאומיות שאג את משפחתו: את בנו הקטן, את שני בניו החורגים הגדולים וכמובן את האם. חלק הארי של הרומן מתרחש בעיירת הכורים בין 1982 ל-1989 ומתאר את הידרדרותה של אגנס הלא מתפקדת, החיה מקצבאות, המוכרת את עצמה לא אחת עבור כסף למשקה, ואת גדילתו של שאגי ללא השגחה כמעט, את התוודעותו לשונותו המינית, התוודעות כואבת בין היתר בגין הלעג של סביבתו התת-פרולטרית, את מאבקו לשרוד. אך למרות התנהגותה האיומה, למרות שכמעט אינה פיכחת, יש אהבה ברומן. יש אהבה של האם לבנה הגדל פרא, המגדל את עצמו, ויש אהבה של הבן לאמו, שלפרקים "מגדל" אותה.

הייתי אמור לאהוב את הרומן הזה. יש כאן נטורליזם מדמם, אמין, ניואנסי, שמספר גם סיפור חברתי על התאצ'ריזם כפי שהוא נחווה באזור הזה של סקוטלנד. המספנות נסגרות, המכרות נסגרים, מעמד הפועלים המסורתי מוצא את עצמו מובטל וחלקו מידרדר לחיי ניוון. הרומן גם יוצר את אותה תחושת דחיפות שמעניקה לכתיבה האוטוביוגרפיוּת שלה. הטענות נגד כתיבה אוטוביוגרפית ("נרקיסיזם!") מתעלמות מכך שפעמים רבות זו הכתיבה הנוגעת ביותר, כי זו הכתיבה שלמחברה היא הנוגעת ביותר. הדחיפות של הכותב מידבקת. למקרא חלק ניכר מהספרות הזו אתה לא יושב ותוהה: למה היה צריך את זה? אין מספיק סיפורים בעולם?  

ובכל זאת קראתי בחצי עניין, בקוצר רוח לעתים. האם זה בגלל שיש דבר מה מותאם מדי לרוח התקופה, שלא לומר אופנתי, בתיאור של אם חד הורית שבעלה מתאכזר אליה (ואף אנס אותה), שגברים מנצלים אותה? בתיאור התבגרות של ילד חד מיני שהסביבה מתאכזרת אליו, שגברים מנצלים גם אותו? הקורבּנוּת היא הרי הסקס החדש (ובפרט הקורבּנוּת המינית) והספר הזה, בהחלט אמין ומשמעותי יותר מ"חיים קטנים" (הרומן האמריקאי הבעייתי מ-2015 שעורר הדים), אך דומה לו בהעמדת דמות קורבנית במרכזו. ואולי קראתי בחצי עניין בגלל שאנשי מעמד הפועלים המתוארים בו, ובראש ובראשונה אגנס עצמה, חסרים Dignity, איזה הדר? מבקרי תרבות שונים הצביעו על כך שבעידן הפוסט-תעשייתי אנשי הצווארון הכחול במערב נעדרים את תחושת הכבוד העצמי בגין עבודתם ואת המשפחתיות החסינה שאפיינו את הפרולטריון העמֵל בעבר. אגנס (ודמויות אחרות כאן) מעוררת לעתים חמלה, אבל לא כבוד. והיגררות הידרדרותה על פני מאות עמודים, בהיעדר הערכה כלפיה, הופכת למייגעת.

חסרים בכתיבה של סטיוארט חן וחזון. אלה מושגים אווריריים, אני מודה, אבל חסרונם מורגש במיוחד על רקע החיים הקודרים שמתוארים כאן ואולי הוא קשור להיעדר החן והחזון בַחיים הללו עצמם. אך בכתיבה נטורליסטית דבר מה חייב לפצות על הקדרות: מבטו החם של הסופר, ניצוצות אנושיות מרשימה של הדמויות, ולכל הפחות צריכה לעשות זאת הכתיבה המזהירה עצמה.

ואולי הפריעו לי הרגעים, המעטים אמנם, שבהם הריאליזם לא סביר (אגנס בורחת עם ילדיה מבעלה הראשון בלי לוודא שיש לה בית לברוח אליו; לאחר מכן, אגנס עוקרת עם בעלה השני לדירה חדשה בלי לראות את הדירה המיועדת קודם לכן), או חוטא בפאנץ' לייניות טלוויזיונית ("אגנס סגרה את מעילה על צווארה וחייכה לאות פרידה. 'אה, והזדיינתי עם בעלך. זיון גרוע'"), או נחווה ככזה שעל מנת להרוויח דרמטיות מאבד מאמינותו (התינוק שנולד לאמה של אגנס כשבעלה לחם במלחמת העולם השנייה ומה שעלה בגורלו).

כך או כך, אותה שמחה פנימית שממלאת אותי כשאני קורא בפרוזה ריאליסטית משובחת, כזו שלוכדת נתחי חיים מדממים ומתמירה אותם למלים מדייקות ומבחינות הבחנות הנעות קדימה בקצביות תוססת – פרוזה שכמו גואלת את העולם הקודר המתואר בה – נעדרה כאן.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: