מדוע אנחנו קוראים ספרות? (מסה שפורסמה לראשונה בכתב העת "הו!" מספר 20)

ב"ספרות" במסה זו אני מתכוון לז'אנר של הרומאן, הקרוב ללבי, ובפרט הרומאן שמכיל יסודות ריאליסטיים (אני קרוב לדעה של כמה תאורטיקנים והיסטוריונים של הספרות שרואים בריאליזם לא עוד תת-ז'אנר במסורת של הרומאן אלא את נשמת אפו).

אני רוצה לתאר כמה מהתהליכים הפסיכולוגיים הבסיסיים שמתרחשים בעת קריאת רומאן ריאליסטי; עוד לפני הקצפת והתותים – ממה מורכב המצע הבצקי?

*

קודם כל ישנם מילים על דף. מילים שצריך לפענח. הקריאה והכתיבה התפתחו מאוחר יחסית באבולוציה של האדם והן, במובן מסוים, פעילויות "לא טבעיות". ילדים לומדים לדבר ולהבין דיבור בגילאי שנתיים שלוש; לקרוא ולכתוב – החל מגיל שש. הקריאה היא מאמץ מסוים. לְסֵפר הרי צריך "להיכנס".

מאמץ הפיענוח טומן בחובו הנאה מסוג מסוים: הנאת ההתגברות. יש יסוד כמו-ספורטיבי בתהליך הקריאה. התאמצת – וכעת שוטפים האנדורפינים במוח.

*

ההנאה הזו קיימת בכל קריאה, לא רק ברומאנים.

הלאה.  

ברומאן בעל היסודות הריאליסטיים (לא כולו חייב להיות כזה) המילים על הדף מתארות מציאות. קורה גם כאן תהליך שנדמה לי שאנחנו ממעטים לשים לב אליו. החומריות של העולם הופכת למילים. העולם – על קשיחותו האטומה – מותמר ל"חומר" אחר, מתורגם לַשפה.

כעת, השפה היא חומר ידידותי ורך הרבה יותר מאשר העולם. היא לא כבדה, למשל, היא לא דוקרת, לדוגמה. השפה לא מסבה כאב באותו אופן שהעולם החומרי יכול להסב כאב. השפה גם מאפשרת לדלג על מדבר לוהט שלם במשפט אחד צונן ("הם חצו את הסהרה במשך שמונה ימים").

כשאני קורא רומאן בעל יסודות ריאליסטיים אני אכן נפגש עם העולם באופן מפורט. אבל המפגש נערך בתנאים אופטימליים. אני יושב בבית, על כורסה, או שוכב, במיטתי, וכל העולם יכול להגיע אליי בידי שליח מיוחד, הלא הוא הספר, וללא כל אי הנוחות שהמציאות הקונקרטית מתמחה בלהסב. אני מדלג כך ממילה למילה כמו מגבעה לגבעה; אך בלי להזיע, בלי פחד מליפול ולהישרט בשן סלע.  

ומצד נוסף, גם המציאות שבכל זאת נמצאת סביבי ובתוכי – הכלים הלא שטופים, טרדות הפרנסה וכיו"ב – אפילו היא מושעית בשעת הקריאה.

בקיצור: לביתי שלי, באמצעות הספר, מגיע העולם; והוא מגיע כשהוא מותמר, כשהוא מתורגם, לחומר ידידותי והוא השפה; ואף בביתי הפיזי איני שרוי בעצם כשאני קורא.

אני מתחבא היטב במחילה רכה שכריתי לי בעזרת מוחי ומלות הספר – והעולם בכל זאת שם איתי.

*

הלאה.

ברומן יש דמויות. את הדמויות הללו אני מכיר עד מהרה היטב. "החיים החבויים" של הדמויות ברומן – גלויים, כפי שניסח זאת אי.אם.פורסטר (בספרו "אספקטים של הרומן"). תיאור מעמיק של העולם הפנימי של הדמויות, על רקע עולמן החיצוני שגם הוא מתואר באופן נרחב, הוא אחת מסגולותיו הבולטות של הרומן. את הדמויות ברומאנים אנחנו מכירים טוב יותר, "מבפנים", מאשר אנחנו מכירים הרבה אנשים ב"עולם האמיתי", שפנימיותם מוסתרת מאיתנו. לעתים אנחנו מכירים אותם טוב יותר אפילו מאשר את האנשים הקרובים לנו. ובכל מקרה, האנשים הקרובים לנו יכולים להכאיב לנו באופן אישי, יש להם תביעות כלפינו, ציפיות מאיתנו וכו'. ביני לבין הדמויות החשופות כך ברומן יכולה להיווצר אינטימיות מהממת ונטולת קונפליקט אישי. הן אמנם גם לא אוהבות אותנו, הדמויות, לא מחבקות אותנו וכו'. אכן, הן אינן ממלאות את מקומה של האינטימיות בחיי היומיום במלואה. ועם זאת, נוצרת קרבה מיוחדת ביני לבין הדמויות ברומאן, שבמובנים מסוימים היא גדולה מהקרבה של חיי היום יום.

זאת ועוד: אני לא רק מתוודע לַדמויות באופן אינטימי, אני גם מקבל מהן חום. מאבקי חייהן ונפתולי נפשן של הדמויות יכולים להזכיר לי מאבקים ונפתולי נפש דומים לאלה שלי. כך שכשאני "אמפטי" כלפיהן אני גם מתרגל אמפטיה עצמית. אפלטון ב"המדינה" בז לרחמים-העצמיים העקיפים שמאפשרת הצפייה בטרגדיה היוונית. כבודו של אפלטון במקומו מונח, אבל המקום הזה לא בהכרח כולל את כל הקטעים ב"המדינה", הדיאלוג הפוריטני והפיליסטיני בחלקו הזה. 

אם להוסיף ניואנס: איננו מתרגלים רק אמפטיה עצמית דרך גלגולנו בתוך הדמויות, אלא שההיוודעות למאבקיהן ונפתולי נפשן של הדמויות מוכיחה לנו שאיננו בודדים במאבקינו ובנפתולינו; ובמיוחד לאנשים עם חיי נפש סוערים, הריגושיות הגבוהה בדרך כלל מהממוצע של חיי הדמויות ברומן מחלצת אותם מתחושת הלבדיות הזו ומנחמת אותם.

*

הרומאן עוסק בדרך כלל בבני אדם, "דמויות", ובתודעה של בני אדם. אבל הרומאן הוא גם הפניית עורף לעולם (עצם התמרתו המוזכרת של העולם למילים מעידה, כבר היא, על הפניית העורף הזו) ובייחוד לעולם החברתי. נדמה לי שיש יסוד מיזנטרופי בסיסי בדחף הקריאה. ואני לא דורש את זה לגנאי. כשאני פותח ספר אני מבקש להיות עם עצמי. אני לא הולך למסיבה, אני לא משוחח עם אנשים, אני עם עצמי קורא.

הטענה שהרומאן הוא הפניית עורף לחברתי מקבלת סיוע גם מכך שיש דמיון לא מועט בין הקריאה ברומן לתופעה הפסיכולוגית שפוקדת לעתים ילדים והיא תופעת "החבר הדמיוני". "החבר הדמיוני" הוא תחליף לחבר בעולם האמיתי, הנובע מחסך חברתי או מרתיעה ביחס לעולם החברתי האמיתי (על כך עוד מייד).

העולם מכאיב לעתים. והעולם החברתי, לעתים, במיוחד. לפיכך, אני "מכבה" את העולם ו"מדליק" לשם כך את הספר. הטלוויזיה, למשל, קרובה מדי במראיה לעולם החיצוני; כשאני "מדליק" אותה היא לא "מכבה" אותו מספיק. ואילו הסימנים השחורים הקטנים על הדף הלבן נראים מספיק כלא-עולם על מנת לאפשר את ההימלטות ולו לשעה ממנו.

אבל, מצד שני, הקריאה ברומאן אינה פעילות סכיזואידית לגמרי (ע"ע תזת "החבר הדמיוני" שלעיל). ברומאן, כאמור, יש דמויות. זה אינו מחקר על אדמת הלס בנגב, שהיה משרת טוב יותר, יש להניח, את הדחף המיזנטרופי הטהור. לכן בקריאת רומאן פועל תהליך פסיכולוגי יוצא דופן: זו דרך להרגיש לבד-ביחד; להתנתק מהחברה, מבני האדם, מצד אחד, ומצד שני לבוא במגע מעמיק איתם.

קריאת רומאנים היא אופן קיום בעולם, בעיקר בעולמם של בני האדם, אופן קיום שמכיל התרחקות ממנו ואחיזה הדוקה בו בו-זמנית.   

*

באסתטיקה של שופנהאואר מודגשת החוויה האסתטית כחוויית התבוננות. אנחנו, בסיוע האמנות, מוצבים בעמדת הצופה, והעונג האסתטי נובע בדיוק מכך. אנחנו "מחוץ למשחק", צופים לא חשקנים בעולם שהוא, אומר שופנהאואר, בכל זאת מחזה שמעניין לחזות בו, גם אם מכאיב ליטול בו חלק.

אני מסכים בכמה הסתייגויות. חלק מההנאה הפסיכולוגית בקריאת רומאן אכן אינה שונה מההנאה שלך בשוכבך במיטה תחת שמיכת פוך כשבחוץ משתוללת סערה; על הדמויות עוברות הסערות, ואילו אני, הקורא, מתבונן בהן ממקום בטוח.

כלומר, ואם לדייק יותר, בקריאה יש את הנאת השלווה של המתבונן וגם את תחושת הרווחה שפושה בנו כשאנחנו מגלים שמישהו אחר (כאן: הדמויות) מצוי בסערה ואנו לא, דהיינו שמצבנו טוב יחסית, שעל אף שאינה הנאה נעלה במיוחד יש להבחין בינה לבין שמחה לאיד (וגם יש לזכור שזו הנאה שאינה בזויה מבחינה מוסרית כי אלו דמויות ולא בני אדם).

אבל בצד זה, וזו ההסתייגות הראשונה, בקוראי ברומאן אני גם חלק מהסערה, כלומר אני משוגר לתוך הטקסט ובעזרת תהליך ה"הזדהות" מְתרגל את אותה אמפטיה עצמית שהוזכרה. כך שאתה לא רק מתבונן בקוראך רומנים;אתה בתצפית משתתפת.

מלבד זאת, וזו ההסתייגות השנייה והחשובה יותר משופנהאואר, הקריאה ברומאן עתיר ניואנסים ומעמיק אינה רק התנתקות מהקיום והתמקמות בעמדת "הצופה" המרוחק, היא טומנת בחובה גם את מה שאני מכנה "שידול אל הקיום". אתה קורא ברומן מורכב ונמלא שמחה: לא מפני שהקיום טוב, אלא מפני שהקיום עשיר.

זאת ועוד: ההימצאות בעמדת "המתבונן" היא לפעמים החיפוש אחר הדרך הנכונה יותר לאחוז בחיים ביתר חוזקה. כמו שעל מנת להתבונן היטב בהר (מתוך רצון להתפעל ממנו או להשתמש בו) עלינו להתרחק מתחתיתו.  

*

עוד שני יסודות יש לדון בהם בהקשר של התהליכים הפסיכולוגיים הראשוניים שתורמים לעונג או לצורך שבקריאה: דמות המחבר והעלילה.

המחבר: חלק מהאינטימיות שנוצרת בקריאה אינה מוגבלת ליחסינו עם הדמויות. נוצרת גם אינטימיות עם המחבר שמאחוריהן. לא בדיוק מדובר במחבר בשר ודם. זו אינטימיות עם התודעה של המחבר בהיותה במצב הייחודי שבו יצרה את המורכבות הספציפית שמתגלה ביצירה הנקראת.    

העלילה: אריסטו ייחס לעלילה את התפקיד המרכזי ביצירות הנרטיביות. עם זאת, בזמנו לא היו בדיוק רומאנים והוא מדבר בעיקר על התיאטרון היווני. עיקר העונג של הרומאן נובע, כפי שהצעתי, ממגע נפש בנפש (המגע עם נפש הדמויות והמחבר); מתרגום העולם לשפה; מ"כיבוי" העולם; מהצבת הקורא בעמדת המתבונן בחיים; מה"שידול לחיים" שיש ברומאנים טובים. עם זאת, העלילה חשובה ביותר. המתח העלילתי מדביק אותי לכורסה וכך מאפשר את פעולת הסגולות האחרות של הקריאה (וגם תורם כך ל"כיבוי" העולם). העלילה היא תנאי הכרחי, היא אולי, כבמשלו של ט.ס.אליוט (באחת ממסותיו) על ה"משמעות" בשיר, הפיתיון שנותן הפורץ לכלב הנובח על מנת שיוכל לעשות את מלאכתו בבית.  

מצד נוסף, העלילה תורמת לעונג הקריאה באופן עקיף. היא רומזת לאוטופיוּת המקופלת פוטנציאלית בקיום. העלילה מלמדת אותנו, לכל הפחות, שהקיום לא סטטי, יש בו התפתחויות, אמינות אך מפתיעות (זה, לטעמי, אחד המאפיינים של עלילה ברומן ריאליסטי טוב; בניגוד למלודרמה המשופעת בעלילות מפתיעות אך לא אמינות). וייתכן, לפיכך, שהתפתחות עלילתית בחיינו-אנו תוביל למקומות מפתיעים ומענגים.

——–

הערה: הנושאים שלעיל מעסיקים אותי שנים רבות. מלבד ההוגים שצוטטו, סייעו לי רבות הטקסטים הבאים: "האלגיות הגוטנברגיות" של המבקר האמריקאי סוון בירקרטס מ – 1994; המסה "למה לטרוח?" של ג'ונתן פראנזן מ-1996; הערות מעניינות מאד על הקריאה שמפוזרות בכתביו של מישל וולבק. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  ביום אפריל 30, 2021 בשעה 5:31 PM

    בנוסף לדברים המאלפים שכתבת, עבורי הרומן הוא זוגיות.אני ואותו רומן חברים למספר ימים שבו אני שקוע ברומן. לכן,אני אישית לא קורא לעולם 2 רומנים במקביל.אין מקום לשלישיה.רק זוגיות וזה בהמשך או בדומה למושג האינטימיות שהזכרת במאמרך.

  • נורית  ביום מאי 1, 2021 בשעה 2:03 PM

    מרתק. תודה.

  • ד  ביום מאי 4, 2021 בשעה 5:45 AM

    יש כאן הרבה נקודות חשובות ומחכימות. ומה שכתבת בנושא האמינות מעלה אצלי את האפשרות שהחשיבות הפסיכולוגית של הריאליזם מתגברת דווקא ככל שהמציאות עצמה נחווית כפחות ופחות אמינה.

    במיוחד בעשורים האחרונים נראה (אני מניח שזו תחושה משותפת לרבים) שההתרחשויות היומיומיות בכל תחומי החיים הן לעתים קרובות אבסורדיות במידה כזאת שהן לא היו מתקבלות על הדעת בשום עלילה בדיונית שמבקשת שייקחו אותה ברצינות.

    כלומר, באופן אירוני, הריאליזם הסיפורי – כשהוא מתפקד – הוא היום המסגרת היחידה שעונה בצורה מספקת על הצורך במציאות מהסוג ה"ישן", עם חוקיות שאפשר להבין שכלית ולקבל רגשית.

    וזה אולי גם כי בניגוד למה שקורה בחיים, למציאות בסיפור יש בעל בית שמשחק איתנו על אותו מגרש ולפי אותם כללים, ואפשר לשפוט אותו כשהוא סוטה מהם בצורה לא סבירה. בעוד שהמציאות הממשית מסוגלת להפר בשרירותיות את כללי הסבירות וההגיון (דבר שהיא עושה כל הזמן) ואנחנו יכולים רק למחות לפרוטוקול ולקבל את הדין, כי אלה הרי החיים.

    כך שבהקשר העכשווי אפשר להגיד שריאליזם סיפורי הוא סוג של "מציאות גולה", על משקל ממשלה גולה בזמן מלחמה. וזה לא רק מעצים את האפקט המנחם שלו במישור האישי, על הקורא, אלא יכול לתת תקווה רחבה יותר שיום אחד האמינות תחזור גם למה שקורה שמחוץ לספר.

להגיב על עופר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: