פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
אחזור על שכתבתי בעבר: יצירת הסיפורת של מאיה ערד, כשאני משקלל את כמותה ואיכותה, היא הבולטת בדורה. אל השיקלול הזה, צריך בעצם להוסיף שקלול נוסף (שהספר הזה מתייחס אליו מפורשות): שקלול של חריפות אינטליגנציה (כללית, ספרותית) והנאת קריאה. הישג נדיר בנוף הספרות הישראלי שחלק מהיצירות הנחשבות בה חד וחלק אינן מהנות לקריאה. אני מקדים את כל זה על מנת להעניק רקע הולם להסתייגויות שיש לי מהרומן החדש של ערד. למען הסר ספק, גם "קנאת סופרות" מהנה לקריאה ומעורר למחשבה. אבל מותר לצפות ליותר מהסופרת הבולטת בדורה.
"קנאת סופרות" מסופר בידי מספרת שרק לקראת סופו ברור לנו מי היא. את התחבולה הזו נטלה, כמדומני, ערד (בשאילה לגיטימית) מ"פְּנין" של נבוקוב. המספרת מספרת לנו על אביגיל שלֵו, סופרת בת ארבעים ושתיים שהוציאה שלושה רומנים, סופרת שמשלבת בין קריאוּת ומכירוּת ותבונה. אביגיל נשואה למרצֶה באוניברסיטה ולזוג שני ילדים. בפתח הרומן מתבשרת אביגיל שספרה השלישי נכנס לרשימה הארוכה של פרס ספיר. שמחתה רבה, ביטחונה בעלייתו לרשימה הקצרה רב גם. אולם מכאן ענייניה מידרדרים. ביטחונה העצמי כסופרת יתערער, ביטחונה במעמד הספרות יתערער, מתחזָה שלה ברשת תשים אותה ללעג, נישואיה יעמדו בפני מבחן, חוקרת ספרות מבריקה תציב בפניה אתגרים אינטלקטואליים ופחות אינטלקטואליים.
"קנאת סופרות" מזכיר מאד שניים מספרי העבר המשובחים של ערד: "שבע מידות רעות" ו"אמן הסיפור הקצר". גם בהם עוברים גיבורים מבריקים ויהירים מסע חניכה מעט מייסר. בבוחרה כאן גיבורה ולא גיבור, ערד, בין השאר, עורכת מחווה קורצת לגל האוטוביוגרפי בספרות העברית, אך מדגישה, מדגישה מאד, שהגיבורה אינה היא עצמה (על ידי יצירת דמות נוספת, משנית, שמייצגת אותה במובן מה). כמו ב"אמן הסיפור הקצר" ערד מבריקה ממש כאן כשהיא משרטטת בתוך הרומן שלה סקיצות לרומנים וסיפורים קצרים מעולים תוך כדי יצירת תחושת שפע של מספרת נדיבה שסיפורים נושרים לה בקלילות מתוך חיקה.
אולם יש אכן תחושה של תבנית בחינוך הרגשי שעוברת אביגיל ברומן. כלומר, שמקורו הוא במוסכמה ספרותית, ומוסכמה מעט משומשת (אף בידי הסופרת עצמה), מקורו לאו דווקא בהשגה מעמיקה על טבעם של החיים. ניכרת גם ידה של הסופרת שדוחפת את גיבורתה למפגשים כאלה ואחרים, על מנת שמסע החניכה אכן ייסע ואכן יחנך. השתלשלות העלילה נחווית כך, במעודן אמנם, לא כהשתלשלות טבעית. אביגיל עצמה עושה אידאליזציה לסוג כזה של ספרות בו הסופר עושה בדמות שברא ככל העולה על רוחו. אולם בספרות ריאליסטית היעדר טבעיות הוא בהחלט מגרעה. גם השימוש בתבניות בלשיות כאן (מי היא המספרת? מי היא הסופרת המתחזה? ועוד), שימוש שללא ספק תורם להנאה, בו זמנית מוחש כאן כמעט זול, כתבלין שבזקה הסופרת לקדירתה (כשהדבר נעשה באופן מושלם איננו נזכרים בבשלן, אנחנו מרוכזים בתבשיל).
יש גם איזו רשלנות לשונית ורעיונית ברומן. הרישול הלשוני הדק בא, למשל, לידי ביטוי באיזה חוסר ביטחון אוורירי בשימוש בסלנג עכשווי, שהשימוש בו כמו נועד להראות שהסופרת שולטת בו אך הראוותנות הדקה ממחישה ההיפך. ואילו הרישול הרעיוני בא לידי ביטוי בכמה מהתזות הסוציולוגית-ספרותיות שהטקסט הזה דן בהן. הרומן עושה עסק גדול מתיאוריה של חוקרת ספרות על כך שהקאנון הספרותי נסגר היום. כשבוחנים יותר מקרוב את התזה הרי שהיא מתמצה בטענה שלאנשים פחות אכפת כיום מספרות ולכן אין ספרים קנוניים שכולם חייבים לקרוא. די בסיסי. הנקודה המעניינת היחידה בעיניי בתזה היא הדרבון למחשבה על השלכות ההשוואה לסגירת הקנון הקלאסי (היווני-רומי) או לחתימת התלמוד (ברומן רק מוצבת ההשוואה). אולם מה שאינו רק לא מרעיש אלא מוטעה בעיניי הוא הרעיון שמשום שהקאנון נסגר התחילו להיכנס נשים סופרות רבות לשדה הספרות העברית ("התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה"). האם גם באין ספור מקצועות אחרים שבהם עולה בחדות שיעור הנשים בהשוואה לעבר (נגיד, ברפואה) ההסבר הוא שהתחום "איבד מיוקרתו"? או שישנם כאן שני תהליכים שונים: שילוב מבורך של נשים בשלל עיסוקים וירידת מרכזיותה של הספרות.
בכלל, "קנאת סופרות" מכיל כמה וכמה טענות אופנתיות, בכייניות ופסאודו-פמיניסטיות שנראות לי לא לרמתה של סאטיריקנית מפוכחת ולא נאיבית מבחינה פסיכולוגית כמו ערד. האמנם סופרות מקנאות זו בזו בגלל שיש להן פחות מקום בספרות מגברים?! האמנם במציאות של האלף השלישי "אם הייתי רוצה לקנות את השם שלי באשראי – להגיד, אני אביגיל שלו ואני עובדת עכשיו על ספר ראשון – היו צוחקים לי בפרצוף ולא היו נותנים לי את האשראי שגבר, במקומי, היה אולי מקבל"?! לא, גברים מקנאים לא פחות מנשים ואנשים מקנאים גם כשיש להם מקום (כי הם רוצים עוד וכי הם לא מרגישים שיש להם גם כשיש) וכיום, ומזה עשרים שנה לפחות, בהחלט אין לגברים יותר מקום בספרות הישראלית מאשר לנשים.
והנה שילוב של רישול לשוני בנטייה לבכיינות פסאודו-פמיניסטית: "לסופרים גברים יש מעמד אימפרסונלי. איזו אוטוריטה של 'הסופר'. גבר מפרסם ספר והסביבה רואה בו את 'הסופר זה וזה'. אישה מפרסמת שלושה ספרים ורואים בה רק 'סופרת', אחת מקבוצת הסופרות" (עמ' 168). יש כאן דחיסה (מבלי משים) של שתי טענות שונות: הסמכותיות העל-אישית שמיוחסת לכתיבה גברית והאינדיבידואליזם שמיוחס לה, בניגוד לכתיבה הנשית. לדעתי, הקונוטציה הנוספת של הביטוי "אימפרסונלי" (לא רק על-אישי כי אם לא-אישי) הביאה את הסופרת לגלוש מבלי דעת לטיעון שני, אחר, הפוך במובן מסוים.
בקיצור, ספר אחלה של סופרת ליגה.
מבקר חופשי 
תגובות
האם גם באין ספור מקצועות אחרים שבהם עולה בחדות שיעור הנשים בהשוואה לעבר (נגיד, ברפואה) ההסבר הוא שהתחום "איבד מיוקרתו"?
בפירוש כן.
עליה של השתתפות נשים בתחום מקצועי שהיה בו לפני כן תת ייצוג לנשים מתרחשת בעיקר בשני מצבים: כשתחום גדל משמעותית בפרק זמן קצר (למשל מאבטחות בקניונים בתקופת הפיגועים הגדולים של שנות התשעים), וכשתחום הופך ליוקרתי פחות (למשל בגלל התפתחויות טכנולוגיות שפוסחות עליו). כך, בחינה של תחום הרפואה דורשת התבוננות במקצועות פרטיקולריים בתחום: למשל תת ייצוג לנשים בנוירוכירורגיה (9%) לעומת ייצוג יתר ברפואת משפחה (מעל 60%)
חמוטל, האם את כופרת בכך שיש השתתפות מרובה יותר של נשים בשלל מקצועות בהשוואה ללפני חמישים שנה? והאם את כל ההרחבה הזו של השתתפות של נשים בשלל מקצועות ניתן להסביר רק באבדן היוקרה של התחומים שבהם משתלבות כיום הנשים?
אני כשלעצמי לא כופר בכך שנשים מתוגמלות פחות מגברים במקצועות רבים ושזו חרפה, אני גם לא כופר בכך שיש קורלציה מסוימת בין מידת יוקרת המקצוע לבין ייצוג חסר או יתר של נשים בו. אני כן כופר באמירה שטוענת כי בצד התופעות הללו אין תופעה נרחבת הרבה יותר של שילוב נשים בתחומים שבעבר כמעט הן לא שולבו בהן. והמקרה של הספרות הוא המקרה הזה.
(האם, למשל, בנוירוכירורגיה, בה יש כיום 9 אחוז נשים, לטענתך, לא היה הייצוג בעבר נמוך הרבה הרבה יותר? ואם כן, מה פשר העלייה? כלומר, אם אני צודק בהשערתי, יש גם תופעות של התרחבות במקצועות יוקרתיים)