על "זֶמֶלְווייס – האיש שזעק אמת", של לואי-פרדינן סלין, בהוצאת "ספריית פועלים" (מצרפתית: רמה איילון, 96 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר הצרפתי לואי-פרדינן סלין (1894-1961) הוא מגדולי הסופרים של המאה העשרים. בצרפת רבים רואים בו שני רק לפרוסט באותה מאה. דא עקא, שסלין מציב אתגר בפני אוהבי יצירתו. במלחמת העולם השנייה ומעט לפניה הוא תמך בנאצים וכתב פמפלטים אנטישמיים ארסיים. הוא הועמד למשפט לאחר המלחמה אך לבסוף זכה בחנינה. זו אחת הסיבות לכך שרק ב-1994 תורגמה לעברית יצירתו הגדולה מ-1932 "מסע אל קצה הלילה" (בידי אילנה המרמן). גם הרומן השני שלו שקראתי באנגלית, "מוות באשראי", נתפס בעיניי כרומן גדול.

הכתיבה של סלין "המוקדם" רוויה בפסימיזם ובמיזנתרופיות והיא זעקת כאב וזעם נגד גורלו של האדם בעולם הזה, בעיקר גורלם של בני המעמדות הנמוכים. הפנייה שלו לתמיכה בנאצים אינה מפתיעה כל כך כשזוכרים את מקורותיו של הפשיזם בתנועות שאיחדו בין הסוציאליזם השמאלי לימין אנטי-ליברלי ואת הקשר בין האידיאולוגיה הפשיסטית לתפיסות עולם פסימיסטיות. כעת תרגמה רמה איילון ל"ספריית פועלים" יצירה יוצאת דופן. מסתבר שסלין, שהיה רופא, הגיש ב-1924, כעבודת דוקטורט ברפואה, ביוגרפיה של הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְווייס (עבודת דוקטורט כזו הייתה קבילה אז). זמלווייס היה האיש שגילה את חשיבות ההיגיינה בטיפול בחולים, בעיקר יולדות. הוא ניסה למגר כך את "קדחת הלידה" שגרמה למיתתן של יולדות בשיעורים עצומים. אך הממסד המדעי של זמנו דחה באטימות מעוררת השתאות את המלצותיו.

זה ספר מעניין, אם כי אינו מגיע לרמת שני הרומנים של סלין המוכרים לי. חשוב לציין שזהו טקסט ספרותי באופיו, מכוון ליצירת עניין ואינטנסיביות רעיוניים, רגשיים ואסתטיים, ולא ביוגרפיה יבשה, ובכל זאת אנו בהחלט למדים על חייו של זמלווייס. אבל הדבר שהיה לי המעניין ביותר בקריאה הוא המפתח שמעניק החיבור המוקדם הזה להבנת עולמו הרוחני של סלין, אולי אף להבנה של הפשיזם.  

למרות התדמית הפרחחית שיש לסלין, שנובעת מכך שחלק מחדשנותו הספרותית הגדולה נשענת על הכנסת לשון הדיבור לספרות, הרי שהוא אינטלקטואל מובהק, במובן זה שעבודותיו ארוגות בשיח רעיוני כולל. כך גם זמלווייס בעיניו הוא יותר מזמלווייס. בעצם, דמותו של זמלווייס חושפת אמביוולנטיות עמוקה (ונסתרת כאן בחלקה) בעולמו של סלין.

ראשית, סיפור החיים הזה מעודד מיזנתרופיות גדולה, שאמנם נולדה כתוצאה מאהבה נכזבת לאנושות. מקרהו של זמלווייס "מדגים בפנינו את הסכנה המאיימת על מי שחפץ יותר מדי בטובתם של בני האדם" (הקדמה מ-1936, עמ' 5). גילוי חשיבות שטיפת הידיים, לכאורה גילוי שתוצאותיו הברוכות ברורות כשמש, ועם זאת, כמה מתנגדים קמו לגילוי הזה! ישנה כאן הלימה עם המיזנטרופיות של "מסע אל קצה הלילה": "כי עוד לא הכרתי את בני-האדם. עכשיו כבר לא אאמין אף פעם למה שהם אומרים, למה שהם חושבים. רק מבני-האדם צריך לפחד, מהם ורק מהם, תמיד" (חלק א', עמ' 19 בתרגום אילנה המרמן). המקרה של זמלווייס ממחיש גם עד כמה זניחה התבונה בעולם בני האדם: "האם האדם בתבונתו הבסיסית ביותר לא ישאף שהאנושות, המובלת בידי מלומדים מפוכחים, תיפטר לעולמים מכל הזיהומים אשר עשו בה שמות, ולפחות מקדחת הלידה, החל מאותו יוני 1848? אין ספק. אלא שהתבונה היא בסך הכל כוח זניח בעולמנו" (עמ' 59; ההדגשות במקור וכך גם להלן). הלכי הרוח האלה מפקפקים בתקוות "הקידמה", בכוחה של התבונה האנושית ובהומניזם, כולם עקרונות יסוד ליברליים. לא ייפלא שסלין כורך במרומז את הדחייה של הממסד המדעי את תגליותיו של זמלווייס באכזבה מרוח המהפכה הצרפתית ומרוחות הליברליזם של "אביב העמים".  

האמביוולנטיות של סלין מעמיקה וקודחת עד שורשי הקיום עצמו. סלין מבטא כאן פילוסופיה קיומית פסימיסטית. האושר האנושי בכללותו הוא מקסם תעתועים של הנעורים הבריאים. בכמה משפטים יפיפיים, שברמת אלה המופיעים ברומנים הגדולים שלו, הוא מנסח זאת כך: "העולם סובב על צירו אך ורק מכוח שכרונה השופע של הבריאות, אחד הכוחות המופלאים של הנעורים, האוצרים בקרבם גם כפיות טובה ועזות מצח. השעה העגומה מגיעה תמיד ברגע שבו האושר, אותה אמונה אבסורדית ונאצלת בחיים, מפנה את מקומו לאמת בלב האדם. מקרב כל אחינו, האין זה תפקידנו [הרופאים] להישיר מבט אל האמת הנוראה הזאת, ובאופן היעיל והנבון ביותר?" (עמ' 12).

אך אם כך הוא הקיום, מדוע לרפאו? ישנה בביוגרפיה אמביוולנטיות עמוקה ונסתרת של סלין ביחס למושאה. נדמה לי שהאמביוולנטיות עולה מהציטוט הבא: "הוא [זמלווייס] היה אחד מאותם אנשים, נדירים למדי, המסוגלים לאהוב את החיים על טיבם הפשוט והיפה ביותר: החיים עצמם. הוא אהב אותם מעבר לכל היגיון. בדברי הימים החיים אינם אלא הזיה, האמת היא המוות. ואילו הרפואה, ביקום הזה, אינה אלא רגש, צער, חמלה קצת יותר פעילה מהאחרות" (עמ' 25). אהבת החיים הלא הגיונית של זמלווייס לעומת אמת הקיום שהיא המוות. אותו צד פסימיסטי הולם את השקפת העולם הפשיסטית שנטתה לראייה פסימית ואלימה של החיים ואף לפולחן המוות.

ועם זאת, סלין אכן אמביוולנטי. והוא משבח את זמלווייס על שלא הרכין ראש מול המוות כמו עמיתיו ש"בצביעות, בחשכת האדישות, הם כרתו ברית עם המוות". ואילו זמלווייס: "הוא לבדו התנגד לגורל" (עמ' 39).  

לסיום, נושא צדי שקיים פה הוא בכל זאת רב עניין. ניתן לאתר בדפים אלה מחשבה מעניינת על היחס בין הרפואה לספרות. המגלים הגדולים ברפואה, כותב סלין, מוּנעים "מהתלהבות פיוטית" הרבה יותר מאשר מודרכים על ידי "חומרת המתודות הניסוייות". זאת מפני ש"האדם הוא יצור רגשני. אין יצירה גדולה שהיא נטולת רגש" (עמ' 55).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: