מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

משבר הקורונה יהווה לדעתי זרז להתייחסות רצינית יותר של האנושות למשבר האקלים. הנה ראינו במו עינינו כיצד חיינו השאננים מתהפכים להם לחלוטין. תודעת אפשרות התהפוכה הרדיקלית הזו תכשיר את ההבנה שעלינו להיערך לתרחישים אחרים שנראים לנו אולי לא סבירים בגלל מגבלות הדימיון שלנו.

אך עד כמה חמור משבר האקלים ומה הדרך הנכונה להתמודד אתו? הטענה של מייקל שֵלֶנְברגר, פעיל סביבה אמריקאי מוכר ומי שגם מייעץ כיום ל – IPCC ("הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים" של האו"ם, שדוחותיו הן הבסיס הבינלאומי להתמודדות עם שינויי האקלים), הינה שמה שהמדע מבשר בפועל אינו אפוקליפסה. "מי שמאמין ששינוי אקלים עלול להרוג מיליארדי בני אדם ולגרום לציוויליזציות להתמוטט, יהיה אולי מופתע לגלות שאף לא אחד מדו"חות ה-IPCC מכיל תרחיש אפוקליפטי כלשהו. בשום מקום ה-IPCC לא מתאר כיצד מדינות מפותחות, כמו ארצות הברית, יהפכו ל'גיהינום אקלימי' שמדמה את קונגו. מערכות הניקוז, החשמל והכבישים שלנו ימשיכו לעבוד גם ברמות ההתחממות הפוטנציאליות הקיצוניות ביותר" (עמ' 37).

ואילו במדינות העניות, כמו קונגו שהוזכרה, טענתו היא שפיתוח כלכלי חשוב יותר (יותר מהיערכות להתחממות הגלובלית והניסיון להפחתתה) ליכולת של אוכלוסייתה להתמודד עם אתגרים, כולל עם אתגרי שינויי האקלים : "אין ספק שאנחנו צריכים להיות מודאגים מההשפעה של שינויי אקלים על אוכלוסיות פגיעות", אבל "זה מטעה, כאשר פעילים סביבתיים מדברים על הסיכון שמהווה שינוי האקלים לאנשים כמו ברנדט [אישה מקונגו], מבלי להכיר בכך שהגורם המרכזי שיקבע את רמת החיים שלה, את עתיד ילדיה ונכדיה, הוא התפתחות כלכלית, ולא שינוי האקלים" (עמ' 42).

שלנברגר, חשוב להבהיר בחדות, לא מכחיש לא את ההתחממות הגלובלית, לא את היותה תוצר ידי אדם ולא את היותה מסוכנת. אך הוא מבקש שנגדיר את הסכנות הללו ללא הפרזה והפחדה ושנסב את פנינו גם ליכולות שלנו להתמודד איתן. למשל, שנשים לב לכך שמספר מקרי המוות מאסונות טבע בעולם יורד בתלילות בעשורים האחרונים בגלל היכולות האנושיות הגוברות.

שלנברגר מצטט את מדען האקלים בעל השם קרי עמנואל: "מדינות עשירות הן חסינות יותר, אז בואו נתמקד בהפיכת אנשים לעשירים וחסינים יותר" (עמ' 49). צריך לבחור, לפיכך, "נקודת אמצע" בין צמיחה והתפתחות כלכלית לבין טיפול בנושא האקלים. גם מבחינה סביבתית, עלינו להיות בעד אורבניות ובעד תיעוש במדינות המתפתחות. תיעוש יוצר עושר ועושר מצדו מביא לצמצום האוכלוסייה ומאפשר התגוננות טובה יותר משינויי האקלים ואילו העיור מפנה שטחים פתוחים. עוד כוללת התזה של שלנברגר תמיכה נלהבת באנרגיה גרעינית המזהמת הרבה פחות מאנרגיה של דלקי מאובנים ויעילה הרבה יותר מ"אנרגיות מתחדשות".

האם שלנברגר צודק? קראתי כמה ביקורות שנכתבו על הספר בחודשים האחרונים בעיתונות הליברלית בשפה האנגלית. המבקרים טענו בחריפות ששלנברגר ממעיט בסכנותיה של ההתחממות הגלובלית, אך אפילו בביקורות הללו הודו המבקרים שיש משהו בכמה מטענותיו (בטענה שיש הפרזות בהפחדות, למשל, או בטענה על הצורך בבחינה מחודשת של היחס שלנו לאנרגיה גרעינית). להפרזות בהפחדות יש מחיר. ההצבעה של שלנברגר על התעוקה הפסיכולוגית של התחזיות האפוקליפטיות נראית לי ראויה לתשומת לב מיוחדת: "מחקרים מצאו שבהלת האקלים תורמת לחרדה ולדיכאון, במיוחד בקרב ילדים […] ב-2020 מצא סקר לאומי מקיף שלאחד מכל חמישה ילדים בריטים יש סיוטים על שינוי אקלים" (עמ' 45).    

אבל כמי שאינו מומחה לנושא ההתחממות הגלובלית אבל כן, יש לקוות, בעל מיומנות קריאה מסוימת, תרומתי, מלבד הצגת עיקרי הטיעונים של הספר לעיל, תתמצה בהערות הבאות.

הספר, ראשית, אינו כתוב טוב במיוחד. הדבר נובע בין היתר מהדילוג בין מקרים ואנשים ספציפיים לתזות-על, טכניקה מקובלת בסוג ספרי עיון כאלה, אך במקרה הזה יוצרת בלבול ואף סחרחורת אצל הקורא. גם התרגום כאן אינו מסייע בקריאה קולחת. בנוסף, למרות הרושם שנוצר בתחילת הספר שה – IPCC אינו מתריע על התפתחויות קטסטרופליות, הרי שלקראת סוף הספר שלנברגר טוען אחרת. הוא יוצר כעת הפרדה בין הדו"חות עצמם של ה – IPCC לבין ה"סיכום לקובעי מדיניות", ובו גרסה "שהייתה הרבה יותר אפוקליפטית מכפי שהצדיק המדע" (עמ' 312). יש דבר-מה מטעה בהבאת המידע הזה לקורא רק בסוף הספר.

מישל וולבק טבע פעם ביטוי יעיל לתיאור מדע מוטה בגלל תפיסות עולם פוליטיות. המחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות, טוענת דמות אחת שלו, "מסריחות מאידיאולוגיה". בעיניי, אחת הסיבות לספקנות ביחס לסוגיית ההתחממות הגלובלית היא החשד שגם כאן המדע "מסריח מאידאולוגיה". זכותם של אנשים להיות אנטי-קפיטליסטים או תומכי צמחונות; אין זו זכותם להניח להשקפותיהם האידיאולוגיות להפריז או לעוות את מה שאומר המחקר המדעי ביחס להתחממות הגלובלית. שלנברגר, בסוף הספר שרובו עוסק בדיון עובדתי, מעיר כמה הערות מעניינות על האידיאולוגיה הסביבתנית (Environmentalism). "הסביבתנות היא הדת החילונית השלטת בקרב האליטה המשכילה של המעמד הבינוני-גבוה ברוב המדינות המפותחות" (עמ' 323), הוא כותב. היא דת כי היא "מספקת סיפור חדש על התכלית של המין האנושי ושלנו כפרטים. היא מסמנת טובים ורעים, גיבורים ונבלים" (עמ' 323). הסביבתנות החליפה את האל היהודי-נוצרי בטבע ובנוסף יש "איכות קלוויניסטית מסוימת לתנועה הסביבתית, במובן זה שהעולם [האנושי] נתפס כמקום מרושע שמוטב היה לו נשמד והוחזר לממלכת הטבע" (עמ' 331).

אבל "מסריחה מאידיאולוגיה" יכולה להיות לא רק הסביבתנות. גם אמונה בשוק החופשי, אותה מבטא שלנברגר,  היא אידיאולוגיה ולא לחינם ראה אור הספר הזה בהוצאת "שיבולת" הימנית. קראתי בסך הכל בעניין את הספר אך חלקים לא מעטים בו העלו באפי ריח עז מאד של האידיאולוגיה המוזכרת.