בקצרה על כמה ספרים שקראתי

נהניתי מאד מהנובלה "אשת החלום" של וילקי קולינס (1855; מאנגלית: יהונתן דיין; הוצאת "מקום לשירה" ו"עמדה"). זו נובלה קלאסית מז'אנר "סיפור המסתורין", כלומר סיפור אימה שמעורב בו העל טבעי. נהניתי מאד מהקריאה ועם זאת הסיפור הזכיר לי מדוע אני נהנה יותר מסיפורת ריאליסטית, כלומר כזו שמשכילה למצוא את המסתורין ואף האימה בגבולות חוקי הטבע.

מפעלות "תשע נשמות" ראויים לשבח. לאחרונה שיבחתי את הקובץ של וסבולוד גרשין שראה אור בהוצאה וגם קובץ סיפורים של קתרין מנספילד עורר בי עניין. לעומתם, קובץ הסיפורים של ירוסלב האשק, "היהירות האנושית" (מצ'כית: פאר פרידמן), נראה לי ז'ורנליסטי בבסיסו ולא ממש שורד את מבחן הזמן, ואילו הפאתוס של "גולווין" של יאקוב וסרמן (מגרמנית: הראל קין) מאומץ מדי, כמעט קאמפי באיזו עודפות של רצינות דרמטית שיש בו. האירועים עצמם אכן הרי גורל, אבל הכל נודף "עומקים" רוטטים מודגשים.

נהניתי לקרוא את "הבת היחידה" של א.ב. יהושע ("הספריה החדשה"). את יהושע קוראים כי הוא מהנה וכי, בנוסף להנאה, יש לעתים קומה רעיונית מעניינת לסיפוריו. ללא קומה א' קומה ב' לא הייתה מעסיקה אותנו. וכקבלן מהימן – תמיד הוא בונה קודם את א'. ארחיב על הנובלה, אני מקווה, בעתיד.

קראתי בעניין רב את ספר העיון של רמי ליבני, "קץ עידן העבריות" ("כרמל", 2018). יש הרבה מה לומר בעניינו. כאן אומר רק את הדברים הבאים: ראשית, המדיום הוא כאן המסר. מזמן לא נתקלתי בספר עיון תרבותי-פוליטי בעל צחות עברית כזו. בעצם קיומה של הצחות הוא מוכיח שאולי לא בא הקץ על העבריות מהכותרת. יש כאן המשך לדרכה של המסה התרבותית-פוליטית העברית, שנציג דגול שלה הוא, כמובן, אחד העם, ושליבני הולך בדרכו, ככותב, אם כי בהחלט לא בדרכי האידאולוגיה שלו שליבני עוין אותן (דרך מאבקו כאן בהתחדשות היהודית לגווניה, למשל).

הפרויקט של ליבני הוא בעיניי פרויקט של קינה ופרידה (מהרעיון "הישראלי", כלומר הכלל-ישראלי, שליבני מסביר מדוע הוא קורא לו "העבריות"), אך שבאופן דיאלקטי מהווה פתח לתנופה עתידית ולאפשרות של חידוש. רק אחרי המוות יכולה אולי לבוא תחייה מחדש. פעם אמר לי יהושע סובול – איננו מכירים, אבל השתתפתי בערב שהוא היה נוכח בו ושוחחנו מעט – סובול, ש"השיר על הארץ" שלו ("בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ") מופיע כאן כמוטו, שיש תיאוריה פסיכולוגית כזו על יצירתיות: רק אחרי השקיעה בדיכאון והכמו-מוות יכולה לבוא צמיחה. וגם אם לא תבוא הצמיחה המחודשת, הרי שעצם הפרידה מרעיון העבריות מאפשר לראות אותה בצלילות, להגדירה בצלילות (מה שנעשה במסה התרבותית-פוליטית הזו), בבחינת "ינשופה של מינרבה הפורש את כנפיו עם רדת החשיכה" (המכתם הנהדר של הגל, שמסביר מדוע אנחנו מבינים תקופה רק כשהיא תמה. החוכמה, המגולמת בתרבות הרומית בעזרת האלה מינרבה שסמלה ינשוף, מגיעה לבשלות, "פורשת כנפיים", כשהיום יורד והתקופה נגמרה).

הספר הזה ממחיש איך כתיבה סוציולוגית יכולה להיות תרפויטית, סיפור סבלני ומפורט ומסוגנן ומדויק של מצוקות העוזר בהחלשת כאביהן.

למי שרעיון הישראליות קורץ לו (בניגוד לשבטיות או העדתיות, או ליהודיות גרידא, לא הישראליות הכוללת בתוכה רכיב יהודי), כמוני – זה ספר מומלץ במיוחד. וגם עליו, אני מקווה, ארחיב בעתיד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: