סוגיית ההערכה בספרות (ובכלל ההערכה באמנות), כלומר זו שקשורה באמירה האם יצירה היא "טובה" או "רעה", היא סוגיה סבוכה מאד ולטעמי לא פשוטה לאף כיוון (הן זה הרלטביסטי, שחושב שאין בכלל כזה דבר "טוב" ו"רע" באמנות, והן זה המאמין ב"טוב" ו"רע" אובייקטיביים באמנות).
אבל לעתים מזדהר לך איזה עיקר-הערכה בצלילות: יצירה שאין בה כבוד בסיסי לסבל אנושי (איני מדבר ודורש ממנה מודעות למלוא הטרגיות של המצב האנושי, אלא כבוד בסיסי לסבל אנושי ובהקשרים אמנותיים מסוימים גם לסבל לא אנושי), אם מתוך קלות דעת, טמטום או אף מיזנטרופיות "עקרונית" – אינה יכולה להיות בעיניך יצירה גדולה. ואולי אף לא יצירה טובה גרידא.
נכון, זהו עיקר הערכה אתי יותר מאשר אסתטי. ואולי מדובר בשילוב ביניהם: נפשי בוחלת באופן אינסטינקטיבי ביצירה כזו, שריקנותה נדמית לי מהדהדת כמו למרחקים.
מבקר חופשי 
תגובות
מסכימה.
פעם המליצו לי על "חיים קטנים" הנורא. סבלתי קצת ועזבתי. שמחתי לקרוא אחר כך שגם אתה ביקורתי כלפיו.
הספר זכה בפרס ומהולל על ידי רבים, אולי גם בשל זהות הכותבת… אבל בעיני זו פורנוגרפיה של אלימות ללא טעם ובעיקר בלי שום חמלה או מודעות לסבל.