מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גיבוריו הראשיים של הרומן הזה מ-2011, הרומן של הסופרת ההולנדית המפורסמת, הם שני אחים בגיל העמידה. דְריק דה-יוֹנג הוא פסיכואנליטיקאי ששכל זה עתה את אשתו שמתה ממחלה קשה. לזוג לא היו ילדים. ואילו אחותו, סוזן, היא רופאה מרדימה, שהתפנתה לסעוד את גיסתה בחודשיה האחרונים. סוזן נשואה לחבר טוב של דריק ולזוג בת בת 19 שיחסיה עם סוזן אינם טובים. דריק וסוזן, נמסר לנו עד מהרה, התייתמו מאימם בגיל צעיר, כאשר היא נפלה אל התהום בשעת טיול עם אביהם בויילס, והם גודלו על ידי דודתם. הרומן נפתח בניסיון חזרתו של דריק לשגרה: אחרי תקופת האבל הוא מחליט לקבל מטופל ראשון. המטופל, מתמחה צעיר בפסיכיאטריה, הוא אדם שיציבותו הנפשית, כך מתגלה, אינה גדולה ורעיעותו הנפשית תגרום למהפכה בחייו של דריק, אך גם בחייה של סוזן.

אפרופו יציבות. הרומן שומר על מבנה יציב שבו מסופרת לסירוגין העלילה בת מספר החודשים, עלילתו של האח ואז עלילתה של האחות וחוזר חלילה. עלילותיהם יצטלבו כאמור גם בסיוע המטופל של דריק. הסיפור מסופר בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני תוך גלישה נדירה למשפטים בגוף ראשון, מתוך תודעת הגיבורים.

אנקוויסט מבקשת להשתית את הרומן על ניגודיות שקיימת בין שני המקצועות של האחים. או, ליתר דיוק, מתחזה כמאמינה בניגודיות עקרונית שקיימת כביכול בין שני המקצועות, כשלמעשה היא משתמשת בניגודיות (המפוקפקת) שימוש אינסטרומנטלי, על מנת ליצור מבנה קונטרסטי בהיר לרומן שלה. לפי הניגוד (כביכול) הזה הפסיכואנליטיקאי מבקש לעורר למודעות ואילו הרופא המרדים לאלחש; ומאידך גיסא הפסיכואנליטיקאי מכאיב ולא ברורה עזרתו ואילו הרופא המרדים עוזר בעליל בהפחתת הסבל בעולם. לא רק לניגודיות הזו אין להתייחס ברצינות, אין גם לעשות זאת ביחס לפיתול "הבלשי" בעלילה, לפיו מתעורר החשד שאמם של סוזן ודריק נרצחה בוויילס בידי אביהם. סופרים, לעתים, נוטלים מכל הבא ליד וזורקים אל מדורת העלילה על מנת שלא תדעך.

אך אף על פי שכל הרובד הרעיוני-תמטי מאולץ ולמרות שפיתול העלילה הנ"ל מגוחך, הרומן, לאחר כמה עשרות עמודים, מתגלה כרומן מעניין ומהנה לקריאה. זאת, ראשית, משום שאנקוויסט מעניקה לנו מלאות ריאליסטית מענגת בתיאור חיי שני האחים. מדובר, לפני הכל, במלאות כללית-רגשית, כך שהסופרת חולשת על חיי דמויותיה הן (מעט) בילדותם בצל יתמותם והן (יותר) על חייהם בהווה על יחסי הקירבה המשפחתיים והאחרים שהם מקיימים. כך נוצר אותו תנאי בל יעבור וקשה כל כך לקיום להנאה מספרות ריאליסטית: הדמויות אמינות והופכות לבני אדם של ממש, הן כבר אינן, למעשה, "דמויות". אבל בעיקר ראוי לציין כיצד אנקוויסט חולשת על חייהן המקצועיים של שתי דמויותיה. המלאות הזו אולי פחות מפתיעה באשר לחייו המקצועיים של דריק (אנקוויסט, ילידת 1945, היא פסיכואנליטיקאית בעצמה), אך היא מרשימה כשם שהיא משכנעת בתיאור חייה המקצועיים של סוזן (ב"אחרית דבר" מספרת אנקוויסט בקצרה מהיכן רכשה את הידע לתיאוּריהַ). אנו למדים דברים מעניינים על המקצועות של השניים, כולל על ספקות תהומיים של דריק ביעילותו של הטיפול הפסיכואנליטי. פרטים כגון אלה (ביחס לפסיכואנליזה): "איך נפלה אמו מגובה מאתיים מטר? […] מעולם לא דיברו על הדברים האלה. אף לא מלה. כואב מדי בשביל אבא, מפחיד מדי בשבילו. קשר של שתיקה. לאור תובנותיו היום היה פוסל את הגישה הזאת מכל וכל. הפנטזיה תמיד גרועה מהמציאות ולא משנה כמה זוועתית המציאות". או זה (ביחס למקצוע הרופאה המרדימה): "תחושת הזמן, חושבת סוזן, מישהו צריך לכתוב על זה פעם. כשישנים, ולא משנה כמה עמוקה השינה, או כמה שתית קודם, תמיד יש לך מושג על הזמן שחלף. […] בשינה מלאכותית זה אחרת. מטופלים מתעוררים מההרדמה ואין להם מושג שעברו חמש שעות". בנוסף, הרומן גם מעניין בגלל עלילתו שצוברת מומנטום החל ממחציתו בערך. אחרי שאנחנו מעורבים רגשית בחייהם של האחים, מעברו של המטופל החדש של דריק להתמחות בהרדמה תחת פיקוחה של סוזן, הופך לתסבוכת אתית ורגשית שגורפת אליה גם את בעלה של סוזן ואת בתם המרדנית.

באופן מעורר חשש חילקה אנקוויסט את הרומן לארבעה פרקים הנושאים שמות טכניים של ארבעת חלקי סוגה מוזיקלית הקרויה סונטה ("אקספוזיציה", "פיתוח", "רֶפְּריזה", "קוֹדָה"). אני כותב "מעורר חשש" כי ביצירות קודמות של אנקוויסט ("קונטרפונקט", "הסוד") הפריעו לי איזו תחושת סנוביזם ואיזו תחושה של התמוגגות בורגנית מ"תרבות גבוהה". בספריה של אנקוויסט המוכרים לי יש כאלה שנוטים אל הסנטימנטלי והקיטשי ויש כאלה ארציים וחריפים, כמו רומן הביכורים הסאטירי המצוין שלה, "יצירת המופת". "המרדימנים" אמנם אינו יצירה סאטירית, אך המלאות הריאליסטית המוזכרת הופכת אותו לארצי במובן הטוב של המילה (ובהקשר של ז'אנר הרומן אין בעצם מובן אחר).

נהניתי מהרומן. אך עלי להעיר שהיו קולות כחכוח בזמן הקריאה. איני יודע תמיד לומר האם קולות הכחכוח (המעטים) ששמעתי עלו מ"גרונה" של אנקוויסט או של המתרגם. "את לוקחת על עצמך הכל, ואם משהו לא בסדר, זאת אשמתך. בעצם את לוקחת על עצמך משהו שאת לא יכולה" (עמ' 47), אומרת קולגה לסוזן. נראה לי מתבקש להוסיף כאן בסוף המשפט את המילה "לקחת". "כשהרופא המרדים רצה לדקור אותו במחטים ארוכות גם במפשעה וגם בעמוד-השדרה – 'רק נעשה חסימה' – הוא התחנן אליו לאבד את ההכרה" (עמ' 55), נזכר דריק, ולא ברור בדיוק לקורא על מה "התחנן", והרי הרופא ביקש בעצמו להרדימו. האם מדובר בתחינה להרדמה מסוג פחות פולשני? "היא בעצמה לא זקוקה לאמא", אומר דריק על אחותו, "היא לא יודעת איך זה, איך צריך להיות" (עמ' 79). האם ישנה כאן השמטה של הכינוי הרומז "זה" ("איך זה צריך להיות") או הכוונה ב"להיות" ל"להיות עם אמא"? "קוראים לרופא המרדים כשהעניינים נהיים מותחים ממש" (עמ' 88) – אני מניח שצריך להיות כתוב "מתוחים". "האנליזה כשלעצמה לא מבקשת ליצור אנשים טובים יותר. היא מבקשת להבין. פחות חשוב מה קורה אחר-כך על בסיס ההבנה הזאת. דריק לא מסכים עם הגישה הזאת, הוא רוצה שאנשים ירגישו טוב יותר הודות לפסיכותרפיה" (עמ' 151). מהקטע משתמע ניגוד לא רק בין בקשת הבנה נפשית להשגת רווחה נפשית אלא גם בין האדישות המוסרית של הפסיכואנליזה ("לא מבקשת ליצור אנשים טובים יותר") לבין הרצון שהמטופלים יחושו רווחה נפשית בגין הפסיכואנליזה. מבחינה לוגית אין סתירה מובנית בין שתי הקביעות הללו.

לא מדובר בהפרעה רצינית לקריאה, אבל שליחותו של המבקר ומחויבותו לקוראיו הינה להעיר גם עם הפרעות מינוריות כאלו.