אני קורא עוד פעם את "אוטוביוגרפיה של קורא", אוסף הביקורות והמסות האנין והמעניין (יש בו מסה שמסבירה מדוע שם התואר "מעניין" לגיטימי ואף רצוי בהערכת ספרות!), של המבקר שלמה גרודזנסקי (1904-1972), אוסף שראה אור ב"הקיבוץ המאוחד" בתשל"ה.
חלק מהייחוד של גרודזנסקי נובע מכך שהביוגרפיה שלו התחילה בעיירה בליטא, נמשכה משם למשך עשרות שנות חיים בארה"ב ורק אחר כך נחתמה בעלייה לארץ וחיים בה. כך גישרה הרגישות הספרותית שלו בין המזרח אירופאיות של בני דורו והדורות שקדמו לו לבין היכרות מעמיקה עם הספרות האנגלית, כולל, ובייחוד, המודרניזם באנגלית (זה פשר הקירבה שלו לזך, למשל). גרודזנסקי היה כך מעין "גשר" בין הספרות העברית שקדמה לו, על האוריינטציה הרוסית (והאירופאית) הכבדה שלה, לבין הספרות העברית שאחריו, על האוריינטציה האנגלו-אמריקאית שלה.
אבל לא על כך רציתי לכתוב. גרודזנסקי הוא מעריץ גדול של ברנר. והנה הוא כותב באחת המסות מה טעם היה ברנר מסויג מספרות היידיש של זמנו. לא מדובר כאן באידאולוגיה "הבראיסטית" או "ציונית". ברנר היה מסויג מספרות היידיש בזמנו בגלל ההצלחה שלה! כלומר בגלל הפולחן והפולחן-העצמי של ההצלחה שנתפסה באצילות האנינה של ברנר כדבר מה וולגרי.
פעם כתבתי שעם הצלחה, כידוע, מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח שמה "ביקורת ספרות". אבל גם מחוץ לתחומי הספרות, כדאי לזכור שכוחות עולים אינם בהכרח כוחות צודקים, או צודקים תמיד; שיש דבר מה וולגרי בהצטרפות לטרנד או אידאולוגיה רק או בעיקר כי הם מצליחים; וכי הצלחה היא דבר מה זמני מאד.
הרי הספרות האידית "המשגשגת" איבדה את קוראיה היהודים האמריקאים תוך דור אחד, עוד לפני השואה, כשבני המהגרים עברו לקרוא באנגלית. הספרות העברית שנדמתה אז כזרם קטן בצד הנהר האדיר שגשגה הרבה אחרי רעותה המצליחה-לפנים.
ונקווה שעוד תשגשג.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה לך שאתה מזכיר את הספר הכמעט נשכח הזה. כמה רחקנו מאז.
תודה הלית!