עוד כמה הערות בעקבות פרשות המין האחרונות

בטקסט קודם שפרסמתי פה בבלוג הערתי כמה הערות שנראו לי אקוטיות בעקבות האירועים שהפכו לחלק מהשגרה שלנו, כלומר בעקבות התפוצצותן התדירה של פרשות מין בהן נטען כלפי גברים מפורסמים (בדרגות פרסום שונות) שנהגו שלא כראוי ביחס לנשים (בדרגות חומרה שונות של המעשים).

הערתי בטקסט הקודם שבצד חידוד נחוץ ומבורך של מה מותר ומה אסור ביחסים בין המינים, הפרשות הללו כרוכות בתופעות שנראות לי מסוכנות או בעייתיות.

(אני מפציר במי שמעוניין להבין את עמדתי המלאה בנושא – ולא להתנצח אתי על סמך קריאה חלקית – לקרוא את הטקסט הקודם. אני מצרף את הלינק לפוסט הקודם)

אני רוצה לדבר כעת על כמה דברים שנראים לי אקוטיים פחות, אך נדמה לי שלפחות חלקם עקרוניים יותר, הנוגעים לתנועת "MeToo".

הנושא כל כך מודלק והשיח כל כך נחרץ ולעתים אלים עד שכתיבה על הנושא נראית לא כדאית. אבל מלבד זה שמדובר כאן ב"דיני נפשות" (מכמה כיוונים), ולכן כתבתי את הפוסט הקודם, הרי שהנושא הזה נראה לי קשור לסוגיות עמוקות מאד, ואפילו הייתי מוסיף ואומר: פשוט מעניינות מאד.

אבל כדי למנוע אי הבנה ביחס לעמדת המוצא שלי אחזור שוב על המושכלות הראשונים שכמובן איני חולק עליהם וחידודם הוא זכותה הגדולה של התקופה שבה אנחנו חיים:

קשר מיני מכל סוג יכולים לקיים רק שני אנשים בוגרים ורק מתוך הסכמתם המלאה.

ומרגע שאחד מהצדדים מבקש להפסיק את הקשר המיני, גם אם הוא מילולי בלבד, גם אם הוא אינטרנטי בלבד, מחויב הצד השני להפסיקו.

—  

  1. בדיונים הציבוריים סביב פרשיות הפגיעה המינית משתרבבים לדיונים טיעונים מוסרניים בטיבם, או כאלה הנוגעים למותר ולאסור במיניות בכלל (ללא קשר לשאלת ההסכמה של הבגירים בסיטואציה).

אנשים מדברים, למשל, על פערי גילים לא הולמים בין הגבר לאישה (בין בוגרים!); על כך שמישהו היה נשוי או בקשר ובכל זאת פנה אל אחרות; מדברים נגד סקס ללא אהבה; מדברים בגנות תרבות חיי הלילה שכוללת סקס מזדמן וכיו"ב.

העמדות המוסרניות הללו אינן רלוונטיות לדיון בסוגיית הפגיעה המינית על כל רבדיה. זאת משום שהמקור האתי של הדיון בפגיעה מינית הוא היעדר ההסכמה של הנפגעת, כלומר הפרת האוטונומיה שלה כאדם, ולא הפרתן של נורמות חברתיות רצויות בעיני אדם כזה או אחר.

אדם יכול לאחוז בעמדות מוסרניות (או "מוסריות") כאלו, כמובן, זו זכותו המלאה. אבל זהו דיון אחר לחלוטין. השרבוב והערבוב של עמדות מוסרניות בדיון על פגיעות מיניות צריך להדליק נורה אדומה אצל אלה מהמידיינים שאינם מעוניינים בעידוד תפיסות מיניות פוריטניות.

2. בדיונים הגועשים על הפרשיות הללו נדמה שלא נמצא מקום לאמת אחת קטנה: יש במיניות הגברית רכיב נואש. זו מיניות קדחתנית, לא יודעת שובע, מעוּררת ביתר תדירות וקלות מהמיניות הנשית, נזקקת באופן חריף, תהומי (לא אצל כל הגברים, כמובן, וכו'; אני מדבר על הבדלים רוחביים ממוצעים).

כל זה, כמובן, לא מצדיק אף את הדרגה הקלה ביותר של הפגיעה המינית.

אחזור על זה שוב, כדי למנוע אי הבנה: כל האמור, כמובן, לא מצדיק אף את הדרגה הקלה ביותר של הפגיעה המינית.

אבל ההקשר הכללי הזה בדבר אופייה של המיניות הגברית רלוונטי בכל זאת.

התמונה המצטיירת בדיונים הסוערים, התמונה בדבר "טורפים מיניים" הפועלים מתוך תחושת "זכאות" טבעית, מתוך תחושת היותם בעלי הכוח, גברים בטוחים בעצמם שחשים עצמם חלק אינטגרלי ממערכת פטריארכלית רבת עוצמה – נראית לי בחלק מהמקרים קיטש מוחלט.

חלק מהמקרים אינו מעיד כלל על כל זה, אלא על הזדקקות עצומה, על נואשות מינית, של גברים שאינם בעלי כוח ממשי בעולם האמיתי. ואומר אף יותר מכך: גם גברים בעלי כוח ממשי בעולם האמיתי יכולים לחוש נואשים מבחינה מינית ו"חלשים" מול חלק מהנשים.

שוב, מעיון חטוף בפסקאות הרביעית והחמישית כלפי מעלה, ייווכחו הקוראים חדי העין שאין בכך משום הצדקה לפגיעה מינית בנשים. כמו כן, ברור לי שנשים רבות חוות את הפגיעות האלה כבאות מצד מי שהכוח מצוי בידם, בין אם אובייקטיבית מדובר בגברים רבי כוח, בין אם כך הם רק מצטיירים להן. אבל נראה לי מדויק יותר, ומקדם יותר את הדיון, להבין את אותו רכיב נואש, נזקק, "חלש", במיניות הגברית.  

אני חסיד גדול של הספר המרכזי בפסיכולוגיה אבולוציונית: "The Evolution of Human Sexuality" של האנתרופולוג דונלד סימונס.

סימונס מספר בספר אנקדוטה משעשעת שממחישה את ההבדלים בין המיניות הגברית לזו הנשית. בניסוי על השפעות הפורנוגרפיה על גברים ונשים, שנערך ב-1975, הושמעו למתנסים ארבעה סוגי קלטות: 1. קלטות ארוטיות, ללא תוכן רומנטי. 2. קלטות רומנטיות, ללא תוכן ארוטי מפורש. 3. קלטות שהציגו שילוב של ארוטיקה ורומנטיקה. 4. קלטות ביקורת ניטרליות. 
הנסיינים בדקו שינויים פיזיולוגיים הקשורים לגירוי מיני אצל הנבדקים, סטודנטים וסטודנטיות.

הממצא המדהים – והלא צפוי – היה שבעוד שלא ניכרו הבדלים בין המינים בתגובות לשלושת סוגי הקלטות הראשונות (לכך מעניק סימונס הסבר מקומי), נמצא הבדל משמעותי בעוררות המינית בין גברים לנשים דווקא בהאזנה לקלטת הניטרלית!

כך הסבירה זאת לבסוף עורכת הניסוי הנדהמת: "תמיד חשדתי שגברים יכולים לפרש את הסיטואציות הכי לא-סקסיות באופן ארוטי, שהם נדלקים גם משיחה שטוחה של זוג סטודנטים המשוחחים על היתרונות היחסיים של תואר באנתרופולוגיה לעומת תואר בסיסי ברפואה".

על כך מעיר סימונס שהוא תוהה האם חוקר ולא חוקרת היה בכלל מסוגל להעלות בדעתו ששיחה תמימה כביכול בין גבר ואישה צעירים יכולה לשמש "קלטת ביקורת" מלכתחילה.

בכל אופן, הניסוי הזה מדגים משהו על המיניות הגברית האובססיבית, "הפתוחה 24/7". כמו שאמר פעם, אם אני זוכר נכון, הבימאי פיטר גרינוואי: "אומרים שגבר חושב על סקס כל שמונה שניות. באמת?! הרי מה הוא עושה בשאר הזמן? הוא גם חושב על סקס!".

עוד על מנת להמחיש את ההבדלים בין המיניות הגברית למיניות הנשית טוען סימונס טענה מבריקה: הרי יש לנו "קבוצת ביקורת" שמדגימה לנו כיצד הייתה המיניות הגברית מתפקדת לולי הוטלו עליה האילוצים שמכתיבה המיניות הנשית. לקבוצת הביקורת הזו קוראים בפשטות: הומוסקסואליות! התדירות והישירות הגדולות לאין שיעור שמאפיינות את ההתנהגות המינית אצל ההומואים (ושאין לה מקבילה בקהילה הלסבית) ממחישה באופן חד את ההבדל בין המיניות הגברית לזו הנשית (וכמובן, אין בדברים האלה להצדיק אי וידוא הדדיות גם בקשרים הומוסקסואליים).

הגברים הסטרייטים פועלים במציאות שהם צריכים להתאים את עצמם אליה, מסכם סימונס. הם נואשים הרבה יותר לסקס מיידי מאשר הנשים במערכת הזו.

שוב, כל זה לא מצדיק פגיעה בזולת, אבל הפרספקטיבה הזו רלוונטית לסוגייה וכדאי שהיא תהיה נוכחת בשיח. הטענה שפגיעוֹת מיניות בכלל לא קשורות במיניות, אלא ביחסי כוח ובתחושת "זכאות", נראית לי טענה נכונה רק חלקית.

בהערת אגב: אני מדגיש כעת את הצד הנואש שיש במיניות הגברית. אבל יש לאופי הוויטלי הקדחתני של המיניות הגברית גם צדדים חיוביים, כמובן, שמשמחים גברים ונשים כאחד.

3. אומר את זה בזהירות, אבל נדמה לי שזו תובנה תקֵפה: גל ה"מי-טו" של השנים האחרונות – וכן תופעות מקבילות שקדמו לו – הוא חלק מסיבת הסחף הגדול לעבר הימין שראינו בארה"ב, אצלנו ובעוד מקומות בעולם.

במידה שהגל הזה יעזור בבלימת פגיעה מינית בנשים – זה מחיר ששווה לשלמו.

בה במידה שבתוך הגל הזה קיים היעדר הבחנה בין דרגות עוולות שונות; בה במידה שבצד תיקוניו הצודקים הוא כולל ביטויי רתיעה, פחד ושנאה ביחס למיניות גברית בכלל; בה במידה שהגל הזה מעניק היתר להלך רוח רודפני, נקמני, טהרני, אכזרי, לא חומל, עדרי – זה מחיר שאולי לא שווה לשלמו למי שגרעין העמדות שנקרא "שמאל" יקר לליבו ("שמאל", בעיניי, כמי שמגדיר את עצמו נוטה ל"שמאל", הוא המחשבה שערכים כמו הגינות וצדק, אכפתיות, נדיבות וחמלה, רלוונטיים לפוליטיקה).

שימו לב שחלק גדול מהפרשיות שמתפוצצות לאחרונה הן אירועים "פנים שמאלניים" מובהקים. היה מי שהעיר שאיל גולן לא שילם מחיר ולו קרוב לזה ששילמו אנשי שמאל מובהקים על חשיפות דומות. והסיבה נדמית פשוטה: הקהל של גולן אינו, בעיקרו, שמאלני.

במילים אחרות: אני חושד שגברים רבים, בעלי מיניות עזה, חשים שהמיניות שלהם נפסלת בכללותה ושבאופן עמוק אין להם כיום מקום בשמאל משום כך.

ולא רק גברים. הפוסט המפורסם (והשנון, והדמגוגי, ונעדר החמלה בחלקו) של עירית לינור, שאצרף כתזכורת למטה, מעיד בחלקו על תחושה של סופר-אגו מעיק, רודפני, טהרני, תובע-טוהר-מוחלט, שמזוהה עם השמאל, ושגורם לרבים לעזוב אותו.

הנה הפוסט, למי ששכח: "נגיד, למשל, שהייתי רוצה לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית, כמו שהייתי פעם. לא הייתי יכולה, כי השמאל הגביה את הרף והעלה את דמי הכניסה. פעם, כדי להיות שמאלני, היה מספיק להיות בעד החזרת שטחים, בתוספת ארומה סוציאליסטית. היום צריך להבין את החמאס, לעשות מנוי על הארץ, להודיע שמגדר זה לא משהו שנולדים איתו, אלא משהו שבוחרים, שאימא זה אופציונלי, אבא זה רק מוסכמה חברתית מיושנת, להאמין שהמדינה קמה בעיקר כדי לקלוט סודנים, לתמוך בחרם בינלאומי על ישראל, לדרוש מהמדינה לחלק דירות במתנה לכל אזרח, ואם כל זה לא מספיק: להיות טבעוני. וואלה – גדול עלי."

ושוב, אני לא רוצה חלילה להפיל על כתפי נשים שתובעות מגברים את התביעה הצודקת מאין כמוה לוודא בעדינות אם הן מעוניינות במגע מיני (מכל סוג) לפני שהם מתחילים בו ולהפסיק אותו בו ברגע שהנשים מעוניינות בכך את כישלון השמאל בעשורים האחרונים. ובנוסף, כמובן, כישלון השמאל נשען על גורמים רבים אחרים (חלקם, אגב, הם סיבות מוצדקות לנפילתו).

אבל אני כן סבור שבצד התביעות הצודקות להתנהגות לא פוגענית של גברים כלפי נשים, משגשגת היום גישה טהרנית, פוריטנית, אנטי מינית ואנטי גברית בשורות מה שמכונה "שמאל", שמרחיקה ממנו תומכים פוטנציאליים.

עוד בהקשר הפוליטי: פרשיות המין נוגעות לשדה הפוליטי גם מכיוון אחר.

כאשר הפרשיות הללו חורגות מגבולות התביעה הצודקת של נשים לחברה נקייה מפגיעות מיניות בהן לעבר מה שניתן לכנות "דת הקורבן" או "דת הקורבנוּת", כלומר חורגות לעבר ההחלטה להאמין ולצדד לחלוטין בכל מי שמציג את עצמו כקורבן; או חורגות לעבר המחשבה שמי שהוא חלש צודק רק משום כך; או חורגות לעבר המחשבה שמישהו שהוא אכן קורבן צודק בכל טענותיו – כל אלו תפיסות מקוממות ולא מוסריות (לא כל מי שמציג את עצמו כקורבן הוא קורבן אוטומטית והחלש אינו זה שצודק בהכרח בתביעותיו והקורבן יכול להיות צודק בחלק מענייניו ובחלק לא) – הן משיקות לתפיסות פוליטיות שגויות של "השמאל" בהקשרים אחרים (התפיסה, למשל, שהפלסטינים, בהיותם חלשים או אף קורבנות, צודקים תמיד; או שהמעמדות הנמוכים, או "העובדים", צודקים מעצם היותם מעמדות נמוכים).

"דת הקורבן" הזו – בהקשרים המגדריים והאחרים – מביאה גם היא לריחוק מ"השמאל".

ובכלל, נדמה לי שבאגפים של מה שמכונה היום "שמאל" "דת הקורבן" כוללת איזה ריגוש קיבוצי מהמהות הקורבנית, איזו התכנסות סביב חוויית הקורבנוּת כחוויית שיא של הקיום.

ריגושיות כזו אינה לטעמו של כל אחד, בלשון המעטה.        

4. העובדה שחשיפות ההתנהגות המינית הפסולה נוגעות לאנשים מפורסמים משרבבת לתוך המטרה המוצדקת של מיגור התופעות הנחשפות את כל הדו-פרצופיות של החברה ביחס למפורסמיה. במילים אחרות: אני טוען ש"MeToo" עוסק בו זמנית בהצבת גבולות נצרכים לגברים (מטרה ראויה) ובמוסד הסלבריטאות (כאן לא מדובר ב"מטרה", לבטח לא "ראויה", אלא ביצרים סוערים ולא תמיד מודעים לעצמם).  

אנחנו מעריצים את הסלבריטאים שלנו ועם זאת ובו זמנית אנחנו מקנאים בהם בסתר לבנו. כשסלבריטאי "נופל" בנפילה מוסרית שמספקת לנו את האליבי להביע את שאט הנפש שלנו, נפתחות חרצובות הקנאה שהודחקו. יש דבר מה מאד (מאד!) לא אסתטי בראיית מגיבים ברשתות החברתיות שאתה חש, שאתה יודע בוודאות, שהחירופים והגידופים העזים שלהם, יידוי האבנים לעבר המפורסם שסרח, ניזונים בחלקם ממקור לא נקי, ניזונים באופן ניכר מקנאה קודמת, מודעת ולא מודעת, שעכשיו קיבלה היתר להתבטא בחופשיות.  

בחלק מהמקרים הרי נחשפות הפרשיות רק אחרי שנושאן הפך למפורסם. ההסבר שניתן לכך הוא שנוכחותו של המפורסם הטרי מהווה "טריגר" לנפגעות, או שהוא הפך להיות מודל לחיקוי ולכן חשוב לחשוף את פרצופו האמיתי. אבל אפשר לשער שלתוך הדיון על הפגיעה המינית משתרבב היסוד הפרסומי כיסוד נפרד. יש ב"שיימינג" שנעשה למפורסמים רכיב אירוני יותר, מורכב יותר ואפל יותר ממה שסבורים.

5. בנובלה הגדולה של צ'כוב, "שלוש נשים", מוטרדת הגיבורה, יוליה, ברכבת, בידי גיס שלה, בשם פנאורוב. בעצם לא מוטרדת מינית אלא מותקפת.

"הוא חייך חיוך עצוב ונוטה חסד כאחד וחיבק את גזרתה. 'יצאת מדעתך!' אמרה יוליה והסמיקה. היא נבהלה כל כך, שידיה ורגליה קפאו. 'הנח לי, גרגורי ניקולאיץ'!'. 'ממה את מפחדת, חביבתי?' שאל הלה בקול רך. 'וכי מה נורא בזה? פשוט אינך רגילה'. כל אימת שהרימה אישה קול מחאה, היה לו הדבר לאות וסימן שהוא עשה עליה רושם ומצא חן בעיניה. בעודו מחבק את גזרתה של יוליה, החל לנשק אותה בחום בלחייהּ ואחר כך בשפתיה, מתוך ביטחון גמור שהוא מסב לה עונג מופלג" (מרוסית: נילי מירסקי, בתוך הקובץ "פריחה שנתאחרה", "עם עובד").

ואז? ואז "יוליה התאוששה מן הבהלה ומן המבוכה ופרצה בצחוק". המעבר שלה לצחוק, כלומר ההוכחה שהיא נותנת לכך שהסיטואציה מגוחכת בעיניה, לא ארוטית כי אם פתטית, הוכחה שבאה לאחר התאוששותה, מְרפּה את ידיו של פנאורוב והוא נוכח במלוא העליבות של מעשיו.

כשם שישנו קיטש בהתייחסות מכלילה לגברים שעשו מעשים פסולים מבחינה מינית כ"טורפים מיניים" (לא, בחלק מהפעמים הם לא "טורפים", ראשית בגלל שחלקם בהחלט אינו בעלי כוח, אבל אפילו במקרים שמדובר בהם בבעלי כוח, מדובר, לעתים, בגברים נואשים מבחינה מינית, שיצרם מושל בהם, ושבגלל כך הם חטאו במעשים פסולים – שאכן עליהם להיענש עליהם בעונש מידתי, בהתאם לחטא), כך ישנו קיטש בהתייחסות מכלילה לנשים כבריות ענוגות, שבריריות וחסרות יכולת להתמודד עם תוקפנות מינורית ועם גסות.

זו תמונת עולם קיטשית וגם תמונת עולם אנטי פמיניסטית. בלי להכשיר תוקפנות מינית גברית, נדמה לי שתהיה זו דווקא ציפייה פמיניסטית יותר לצַפות מנשים שבחלק מהמקרים, הקלים שבהם (איני מדבר על אונס או תקיפה מינית אלימה או על יחסי מרות מובהקים), יפתרו את הסיטואציה בצחוק מבטל, בקללה עסיסית, במידת הצורך בסטירה או איום בתלונה.

לא הייתי אישה, ואני מבין שתדירות ההטרדות שחוות נשים גדולה ובאופן טבעי לא תמיד מצויה התושייה תחת הלם ההפתעה והפחד. וכמובן, זו דרישה מוצדקת בעיניי שהעולם יהיה מקום שהתופעות הללו תמוגרנה בו ונשים לא תזדקקנה לצחוק המבטל, הקללה העסיסית, הסטירה וכו'.

ובכל זאת, תיאורי המקרים המתפרסמים חדשות לבקרים חולפים בשתיקה יחסית על האופציה האקטיבית של נשים לפוצץ את האירוע בַּמקוֹם באמצעות תגובה אסרטיבית.

6. יש ל"רשתות החברתיות" (אני מכיר את פייסבוק) ולשיח התקשורתי הכללי, בהקשרים הנוכחיים, אופי סטליניסטי מובהק: "וידויים" פומביים והטחות-אשמה-עצמיות בפרהסיה; אנשים המוקעים בגלל מעשיהם ואז אנשים אחרים, חבריהם לשעבר, ממהרים להתנער מהמוקעים; רודפנות כלפי ה"וידוי" וה"התנצלות" של חברי מפלגה שסרחו: האם ה"וידוי" או ה"התנצלות" אותנטיים? האם ניתן לסלוח להם? כשהתשובה, לעתים קרובות, שלילית.

כמו שברוסיה הסובייטית מיהרו חבריהם של חברי מפלגה שהואשמו ב"סטייה" מקו המפלגה להתנער מהם מכל וכל; כמו שברוסיה הסובייטית הועלו על נס בני משפחה (!) שהלשינו על הוריהם, אחיהם וכו' על כך שהם "סוטים" מהקו המפלגתי (אורוול ב"1984" השתמש בתופעה הזו כדי לחדד עוד יותר את אימת השלטון הטוטליטרי) – הציפייה היא להתנערות דומה.

(לשם הסרת ספק: אין לי חבר שהואשם בהאשמות כאלה).

אווירת האימה הזו היא אווירה מאד לא בריאה; היא גם, להבדיל, מאד לא מצודדת לראייה. קשרי האהבה והחברות המשפחתית והלא משפחתית הם הערובה לכך שאנחנו חיים בסביבה אנושית, שיש לנו כוח להתמודד מול עריצות חיצונית.

אין זה אומר שאם בן משפחה או חבר חטא עלינו להעלים עין מפשעו. עלינו להכיר בפשעו, להוכיח אותו על כך – אבל לא להתנער ממנו. משפחה וחברות הם התשתית של החברה. בלעדיהם אנחנו ניצבים מול עקרונות מופשטים, עיוורים, אנחנו יחידים חסרי אונים מול כל כוח עריץ שתפס במקרה את השלטון. היום זה כוח "צודק" ומחר לא. היום זה כוח צודק ומחר זה אותו כוח צודק שהפך להיות מפלצתי.

7. בחלק גדול מהדיונים ומשפטי השדה המהירים של השנים האחרונות חסר דבר מה חשוב: קונטקסט.

היעדר הקונטקסט בא לידי ביטוי מכמה כיוונים.

למשל, חלק מהזעם שעוררה פרשת דריגס נבעה מההצלחה הגדולה של "חזרות". הנה, סדרה מצליחה כל כך, כותב-שחקן בולט כל כך – והוא נוהג כך! כך ניתן היה לקרוא בתגובות ב"רשתות החברתיות". כך גם נוצרת לעתים התמונה, הקיטשית בחלק ניכר מהמקרים, של "הטורף המיני" החזק והמצליח החושב שמותר לו לעשות ככל העולה על דעתו.

אבל, כמובן, המעשים שבהם הואשם דריגס אירעו לפני הפרסום וההצלחה הגדולים של "חזרות". הקונטקסט הזה נשכח.

בפרשייה קודמת, ניתנה עדות של אישה שסיפרה שהגבר, שבהתנהגותו המינית הפסולה עסקה הפרשייה, פגש בה כשהייתה שיכורה בשיטוט בבארים בתל אביב והם עלו לביתה ושכבו שם. אבל היא לא זוכרת את האקט בגלל שכרותה.

כעת, במילייה מסוים, בתחילת שנות האלפיים, כשהיו גברים ונשים יוצאים ומשתכרים בבארים ואחר כך מוצאים את עצמם במיטה עם מישהו אחר – המעשה היה נחשב ללגיטימי. נכון, לי באופן אישי, עם כל זה שכמהתי בצעירותי לסטוצים כפי שכמהתי למעט דברים בחיי, היה ברור שאם מישהי שיכורה זה לא לעניין, שלא עושים זאת. אבל במילייה מסוים זה היה דבר מקובל. הוא היה חלק מחיי הלילה. ומי שנכנסו לבארים, או לבארים מסוימים, קיבלו את זה. טוב שהדבר לא מקובל היום. טוב שהגבולות חודדו. אבל לצאת לשפוט בנורמות של 2021 דבר מה שנעשה באווירה של נורמות אחרות – נראה לי אכזריות לא הוגנת. מוצדק לומר: איזו מין התנהגות זו! הבה נשנה אותה! בהחלט. אבל אסור להתעלם מהקונטקסט שהיה אז.

בחלק גדול מהדיונים בפרשיות של השנים האחרונות נוצר מישמש גדול בין נורמות עכשוויות לנורמות קודמות.

תאמרו: יש דברים שתמיד היה ברור שהם אסורים, לא משנה באיזו תקופה מדובר.

תאמרו: זו בדיוק הפואנטה! לשנות את הנורמות ולהבהיר שמה שהיה לא יכול להיות עוד!

אתם צודקים. ובכל זאת, באותם מקרים שמעליהם לא התנוסס בעבר דגל שחור, לשפוט אותם באותה חומרה שמכתיבות הנורמות של ההווה זו התנהגות לא הוגנת. ניתן, אפילו חובה עלינו בחלק מהמקרים, להוקיע אותם. אבל לשפוט אותם באמות המידה של ההווה זו בעיניי טעות מוסרית.  

אני כותב את הדברים למרות שהשיח, כאמור, סוער ומודלק. השיח לא נראה לי סובלני להתבטאויות כאלו; באגפים רבים בשיח העכשווי, או שאתה תומך ב"MeToo" ללא סייגים או שאתה מקוטלג כגבר שתומך בפגיעות מיניות בנשים.

"צריך להיות לא-סופר כדי להפסיק לכתוב על רגישות-היתר היהודית", כתב פעם פיליפ רות כשנוכח בראשית שנות הששים, במפגש ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, עד כמה רגישים נציגים של הקהילה היהודית בארה"ב להצגת היהודים בסיפוריו, רגישות שהתבטאה בהתקפה פרועה נגדו ככותב אוטו-אנטישמי, כביכול, ובתביעה שיפסיק לכתוב.

ובכן, צריך גם להיות לא-מסאי או לא-פובליציסט אם מחליטים להימנע מלדון בנושא רק משום שהרגישות אליו גדולה כל כך, מודלקת כל כך. דווקא משום שהנושא רגיש – מעניין לכתוב עליו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Nahum Shay  ביום מרץ 1, 2021 בשעה 11:25 AM

    ההערה הארוכה מאוווד, המתפתלת והמתנצלת, כדי להסביר את המובן וההגיוני שנכתב בטקסט הקודם שלך, מראה כמה הקרב הוא אבוד כשרוצים להסביר משהו הגיוני, בעידן של אמיתות ודעות שנשלטות באופן מכריע על רגש ורוחות זמן. ההערה הנוכחית, לדעתי, רק מחלישה את טיעוניך בטקסט המקורי.

    • אריק גלסנר  ביום מרץ 1, 2021 בשעה 11:34 AM

      זכותך, כמובן, לחשוב את מחשבותיך. שני דברים: א. אכן אני כותב את הדברים שאני כותב גם מתוך אמונה שיש מקום לדיאלוג. ב. הפוסט הזה נוגע בסוגיות שלא נגעתי בהן בפוסט הקודם ושחשוב היה לי לכותבן.

      • Nahum Shay  ביום מרץ 1, 2021 בשעה 7:29 PM

        מעריך מאוד את כתיבתך ודעותיך, ובמיוחד מקנא (בלי ציניות) ביכולת שלך להמשיך להאמין באפשרות של דיאלוג. אני, ממרום גילי, די נואשתי מהתקווה שההיגיון והשכל הישר ישלטו באורחות חיינו, בעידן התקינות הפוליטית ההרסנית שאנו חווים.

  • מזדקנת אחת  ביום מרץ 1, 2021 בשעה 9:58 PM

    אני לא תומכת במי טו ללא סייגים ובכל זאת חושבת שכתבת בעיקר על הנואשות הפרטית שלך. אז אם כבר באופן אישי – אני נשואה עשרות שנים, הבן שלי מקרב ל-30, יש לי ידידים גברים ותיקים, יש לי כמה אחים ונכוותי בעברי הרחוק משני זכרים מטופשים – משיחותיי עם לא מעט גברים בחיי, לא עלתה שום טיפת נואשות. לא בגיל 20, לא בגיל 40 ולא בגיל 70. נהפוך הוא, רובם אמרו שהם מסוגלים להפריד היטב בין מחשבה למעשה, הם לא חושבים כל הזמן על מין (טענה שהעליתי כי גם אני קראתי עליה) ולא מעט פעמים יש להם פחות חשק מלבת הזוג. הזכרים המטרידים לא עושים את זה בגלל שהם כל הזמן חושבים על מין אלא בגלל שנדמה להם שמותר להם ומגיע להם בזכות לעבור למעשים. הם בכלל לא שמים לב מה האישה/נערה ממול מביעה (לא מזהים רתיעה, מבוכה, פחד) כי הם מרוכזים רק בעצמם.

    • אריק גלסנר  ביום מרץ 1, 2021 בשעה 10:11 PM

      קראתי את תגובתך. אני שמח בשבילך שמכרייך הם גברים שלא חושבים כל הזמן על מין. נשמע אחלה.
      לגבי זה שלגברים יש פחות חשק מבת הזוג וכו' הדבר אינו סותר את טענתי, אלא להיפך: בביולוגיה של יונקים מכונה הדבר "אפקט קולדיג'", שחיקה מהירה של משיכה של יונקים זכרים בבת זוג קבועה לטובת בת זוג חדשה (זה חלק מהקדחתנות המינית שדיברתי עליה).
      לגבי מה שכתבת: "רובם אמרו שהם מסוגלים להפריד היטב בין מחשבה למעשה", הרי שאם עיינת היטב – וגם אם עיינת לא היטב – במה שכתבתי, הרי ודאי ראית שחזרתי ואמרתי שאין בדברים היתר לאי הפרדה בין מחשבה למעשה.
      לגבי הניסוח הבוטה שלך בתגובה – אוקיי, מה אומר, זה סגנונך.

  • liatnato  ביום מרץ 2, 2021 בשעה 11:09 PM

    כתבת נהדר ומעניין. אבל תוהה לגבי הניתוק שאתה עורך בין סוגיית הסערה סביב ההטרדות המיניות ובין סוגיות הקשורות למותר ואסור במיניות בכלל (אני מעדיפה המצוי והרצוי). איך אפשר להתעלם מכך שקשר מיני הוא עד כדי כך מורכב, ועמוק ואינטימי שאפילו קשר מילולי שכזה, באינטרנט, יכול לגרום להטרדה מינית פוגעת וקשה? אם סקס ללא אהבה הוא אחלה בחלה, אקט נפלא אבל שבשגרה, למה כל מה שקשור בו כל כך מודלק ורגיש עבור רוב האנשים (ואולי מדויק יותר "הנשים"), למה כשמישהו נתקל בי ברחוב בחוסר התחשבות ודוחף אותי, זה מעצבן אבל לא צורב פי פגיעה לאורך זמן? בעיני זה קשור לתחושה של היותנו סובייקטים או אובייקטים ולא בטוח שנכון להתעלם מכך שבד"כ ככל שיש פחות אינטימיות ופחות רגש כך נחוש יותר כאובייקטים, כלים למימוש צרכיו של מישהו אחר, והסכמה או אי הסכמה לכך, הרבה פחות משנה.

    • אריק גלסנר  ביום מרץ 3, 2021 בשעה 8:55 AM

      ההערה שלך מצריכה מחשבה. אנסה לארגן כמה ממחשבותיי בנושא: את מעלה, בצדק, כמה חסרונות של סקס ללא אהבה. את טוענת שסקס ללא אהבה מעודד את התחושה של היותנו אובייקטים. אבל בעיני אנשים אחרים החסרונות הללו מקוזזים ביתרונות: היתרון שבשמירה על תחושת החופש האישי, כולל החופש להתנסות, כולל החופש לטעות; היתרון שבהיכרות-עצמית בעקבות התנסויות; היתרון שבעונג; היתרון שבהרפתקה; היתרון שבבחינת מצבים לא ברורים מתוך פוטנציאל *שיהפכו* למצבי האהבה; וכן, אפילו את היתרון שבהלרגיש אובייקט כפעם בפעם, כי חלק מהמיניות מכיל רכיב כזה, או חלק מהמיניות של חלק מהאנשים. בכל מקרה,
      מה שאני רוצה לומר הוא שיש יופי במחשבה שרק יחסי מין המלווים באהבה הם הראויים והמכבדים אותנו כבני אדם, אך יש כאלה שסבורים שהגבלת המין ליחסי אהבה פירושה צמצום החירות שלנו כבני אדם וצמצום המנעד החווייתי שלנו. וייתכן גם שאנו זקוקים להגיע למסקנה הזו *בעצמנו*, למסקנה שאנו מבכרים יחסי מין רק עם אהבה, כתוצאה ממסע אישי פרטי, ולא כתוצאה מנורמות ציבוריות ששופטות מראש יחסים כאלו לחומרה.
      נקודה נוספת: כפי שכתבתי בטקסט, תהיה דעתך אשר תהיה ביחס לאיך צריכה להתבטא המיניות בחברה, הרי ש*המקור האתי* שפוסל תקיפה/הטרדה מינית הוא פשוט מקור אתי *מסוג אחר* מזה שנוגע לסוגיית המוסריות המינית בחברה. הוא נובע מהפרת האוטונומיה הספציפית של סובייקטית או סובייקט שאמר או הביע את אי רצונו בחציית גבול גופנית/מילולית לעברו.
      בנוסף, הנחה אמפירית שאולי מובלעת בתגובתך והגורסת שמעשי הטרדה/תקיפה מינית שכיחים יותר במגזרים מתירניים יותר מבחינה מינית היא הנחה שצריך להוכיח אותה. אני לא בטוח כלל וכלל שמעשים כאלה לא שכיחים (לפחות) באותה מידה בחברות שמרניות. זו סוגייה אמפירית שמעניין לבדוק אותה, אם ניתן בכלל. רק אומר שאפילו אם יוכח ששכיחות ההטרדות/תקיפות גדולה יותר בחברות מתירניות, עדיין ניתן לטעון שזה מחיר ששווה לשלם אותו בגלל הערכים האחרים הגלומים בחופש המיני.
      ועדיין כל זה נותר בצריך עיון ואמשיך לחשוב על הערותייך.

  • איילת  ביום מרץ 7, 2021 בשעה 3:30 PM

    אחת הנקודות הכי חשובות שכתבת היא על ההבדל בין המינים באופי התשוקה המינית.
    ברור שההבדל קיים.אני פשוט ניזונה ממה שהגברים שפגשתי תארו לי.ומהתבוננות בעולם.
    וברור גם שהפוליטקלי קורקט נבעת מהאיזכור שלו.של ההבדל.
    הרי רק מבקשים עכשיו להכחיש את ההבדלים בין המינים.
    בכלל ישר כח גדול על הפוסט הזה!

  • down1979  ביום מרץ 19, 2021 בשעה 6:19 PM

    נראה לי שבטיעון שלך על הנואשות של המיניות הגברית, אתה מתעלם באלגנטיות מההוכחות החוזרות ונשנות שהנואשות הזו מופנית כמעט תמיד לעבר הנזקק/ת, החלשה, מי שבא או באה לבקש עצה או עזרה. מי שתלויים במטריד ובתוקפן, מי שנמצאים במעמד נמוך משלו.
    כשמתעלמים מזה, קל לך לטעון שאין קשר בכלל ליחסי כוח. איכשהו, הקדחתנות הזו לא מופנית כלפי בעלי כוח, בוסים או בעלי מעמד חברתי והשפעה. כך במקרה יהודה משי זהב, כך במקרה ארז דריגס וכך בעוד מקרים רבים מספור. לכן הטיעון שלך משרת בעיקר את הטיעון האבולוציוני, שככה זה גברים ואין מה לעשות, בעוד שהמציאות מוכיחה שלגברים יש גם שכל, שיודע היטב איפה להציב גבולות למיניות הנואשת ואיפה לא.

    • אריק גלסנר  ביום מרץ 20, 2021 בשעה 10:55 AM

      לא טענתי שאין קונטקסט של יחסי כוח בחלק מסיפורי הפגיעה המינית שאנו עדים להם. כך כתבתי: "הטענה שפגיעוֹת מיניות בכלל לא קשורות במיניות, אלא ביחסי כוח ובתחושת 'זכאות', נראית לי טענה נכונה רק חלקית".
      מה שטענתי הוא שיש עוד אספקטים לסיטואציה הגברית-נשית שמתעלמים מהם ויש להם השלכות. את הטיעון האבולוציוני בטקסט (שכזכור לקוראת של הטקסט אינו מצדיק כלל פגיעה מינית מכל סוג שהוא) ניתן לנסח כך: האובססיה המינית הגברית גורמת לדחק גדול יותר אצל גברים ואו אז יש מהם שחוצים גבולות שאסור להם לחצות והם עושים זאת, לעתים, אכן בסיטואציות שנראות להם שפחות תפגענה בהם.
      אבל, מלבד זאת, אני גם לא חושב שתמיד זה נכון ושפגיעה מינית ככלל מופנית לעבר "חלשות" בגלל חולשתן. הרבה פגיעות מופנות, מטבע הדברים, לעבר צעירות וצעירות הן הרבה פעמים אכן במעמד חברתי פחות חזק. אבל לא "בגלל", או לא בעיקר, שהן במעמד חברתי פחות חזק מופנית הפגיעה המינית כלפיהן. הפגיעה המינית מופנית לעתים קרובות לעבר רווקות צעירות אך לא משום שהן "נטולות הגנה" כשלעצמן, אלא כיוון שחלק מהפגיעות המיניות נראות לי אמצעי מעוות להגיע לקשר מיני, כלומר "אמצעי התחלה" פסול.
      אני חושב, למשל, שבמה שידוע על פרשת דריגס, לא נתפסו בעיניו הבחורות שהוא שוחח איתן כ"חלשות", אלא כצעירות שאולי "יצא משהו" מלשוחח איתן באופן פוגעני ובוטה ("פוגעני" ו"בוטה" רק משום שלא וודא הרצון ההדדי שלהן לנהל שיחה פוגענית ובוטה, חשוב להדגיש! לבל תשתרבב הפוריטניות לדיון, פוריטניות שמשתרבבת במרץ לכל השיח הציבורי בנושאים הללו). ואני גם חושב שהפרשה הזו מראה עד כמה הפעולות של התוקף המיני נעשות לעתים כנגד האינטרס העצמי שלו עצמו. אני די בטוח שעבר בראשו שבמילייה שלו השיחות הללו מסוכנות לו ואחת מהנשים הצעירות הללו תפוצץ את הפרשה באופן כזה או אחר. מדובר בסך הכל בעשור וקצת האחרונים, לא מדובר על שנות שבעים וגם לא על תחילת האלפיים. ובכל זאת הוא המשיך, כפוי בגלל האובססיה שלו (ושוב, אין זה מעשה מוצדק משום כך וכו').
      אגב, בדברייך כרכת יחד את פרשת דריגס ואת החשדות המועלים כלפי משי זהב. כדאי להבהיר שהכריכה יחד היא רק לצורך הטיעון המקומי שלך על הפניית התקיפות כלפי "חלשות". כי אחרת את חוטאת באחד הדברים שהביאו אותי לכתוב את שתי הרשימות הללו מלכתחילה, אי ההבחנה המפחידה בין דרגות חומרה שונות של מעשים שונים. פיתוי קטינים או אונס בגירים (וקל וחומר אונס קטינים) הוא שמונים דרגות מעל דירטי טוק כשלא מוודאת הדדיות עם מישהו במסנג'ר.

  • רון  ביום אפריל 11, 2021 בשעה 11:41 AM

    התגובה ה"קשה" כנגד מי שנתפס בפגיעה מינית נובעת גם מהעובדה שרוב הפוגעים גם ה"פשוטים" וגם "מפורסמים" יוצאים ללא פגע .הרוב המוחלט של הנשים לא מתלוננות וסביר שמסתובבים בקרבנו עשרות ומאות אלפי פוגעים מינית שבתורם יביאו לעולם בנים שיהיו הדור הבא של הפוגעים ובנות שיהיו הדור הבא של הנפגעות. כאשר מישהו "נתפס " הזעקה איננה רק נגדו אלא נגד גם כלפי אלו שהמשיכו את חייהם כרגיל.

טרקבאקים

להגיב על down1979 לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: