הערה ארוכה על אקטואליה

אחת ללא הרבה זמן מתפוצצת בתקשורת וברשתות החברתיות עוד פרשייה של התנהגות מינית פסולה של גבר מפורסם – מפורסם בדרגה כזו או אחרת – והוא מועמד אל עמוד הקלון הציבורי.

האירועים התדירים האלו מהשנים האחרונות כרוכים בכמה תופעות שנראות לי מסוכנות. אני חש מחויב להצביע עליהן על אף שהשיח מודלק ואלים כל כך.

לפני כן יש לחזור ולומר את המובן מאליו: קשר מיני מכל סוג יכול להיעשות רק על ידי שני אנשים בוגרים ובהסכמה מלאה. ומרגע שאחד מהצדדים מבקש להפסיק את הקשר המיני, גם אם הוא מילולי בלבד, גם אם הוא אינטרנטי בלבד, מחויב הצד השני להפסיקו.  

חידוד המושכלות הראשונים האלה הוא דבר מה שעומד לזכות הסערות הציבוריות התדירות הללו שפוקדות אותנו.

אך יש, כאמור, כמה תופעות שעומדות לחובתן ואליהן אני רוצה להתייחס.

(* אולי כדאי לומר שאני כותב את הדברים בעקבות התפוצצות פרשת דריגס ולפי מה שידוע עליה עד יום ראשון ה-21.2.21; היו שתי פרשיות מין שהתפוצצו לאחרונה, אך עקבתי רק אחרי אחת מהן; כמו כן: אין לי היכרות כלשהי עם מושא הפרשה שאני כותב את הדברים בעקבותיה):

  1. טשטוש ההבדלים בין רמות חומרה שונות של עבירות ופגיעות מיניות.

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" לאחר התפוצצות פרשת דריגס הועמדה ההתנהגות שלו (שליחת מסרוני זימה גם לאחר שנאמר לו שהם לא רצויים; שימוש – בהתכתבות! – בביטוי עקום הנוגע לאונס) בשורה אחת עם אונס שעברה הכותבת, בהיותה בת 14. זה היה מאמר שגוי מהיסוד. והטשטוש הזה – שהמאמר מהווה לו דוגמה – חמור ביותר. שליחת מסרוני זימה אינם שקולים לאונס קטינה, כמובן. גם לא לאונס בגירה. והם רחוקים מאד מכך.

בפרשיות הפגיעות המיניות המתפרסמות תדיר בשנים האחרונות יש טשטוש גדול בין מעשים שונים שדרגות החומרה שלהן שונות לחלוטין. יש מנעד אדיר בדרגות החומרה של מעשים המצויים תחת הכותרת של "התנהגות מינית אסורה", אבל ה – feel  וגם התגובות בכל פרשה שמתפוצצת חדשות לבקרים הם דומים, כאילו מדובר באותן עבירות.

חלק מהטשטוש הזה נובע בדיוק מכך שמדובר בהליך לא מקצועי, כלומר לא שיפוטי-מקצועי. הרי תפקידי בית משפט הם בדיוק התפקידים האלה: אחרי הגדרת החפות או האשמה, להגדיר את דרגת חומרת המעשה ולאורו את דרגת העונש ההולם.

2. מה שמביא אותי לנושא הבא: "השיימינג" ככלי ענישה.

בגלל סיבות בחלקן מובנות ואולי אף מוצדקות הפך הכלי הזה לכלי מרכזי במאבק נגד פגיעות מיניות מסוגים שונים. הסיבות המובנות ואולי המוצדקות הן: א. בגלל אופי המעשים (כשמעשים פסולים אכן נעשו), מרבית המקרים לא יכולים להגיע להכרעה בבית משפט כי שם זו מילה של צד אחד מול מילה של צד שני. כך שישנו שימוש חֶסֶר בכלי המשפטי. ב. שימוש חֶסֶר בכלי המשפטי ישנו גם משום שמערכת המשפט היא מערכת מסורבלת ואטית, משום שהסיכוי למשפט צודק לא מובטח בה (בגלל שהגנה משפטית מתוחכמת, במידה שהיא נגישה לצד הפוגע, יכולה אולי לחלץ אותו מהרשעה) ובכלל משום שההחלטה לפתוח בהליך של תביעה פלילית אינה מעשה טריוויאלי אלא מעשה התובע הקדשת ממון, זמן ופגיעות נפשיות פוטנציאליות במהלך החקירה. ג. מעשי השיימינג נעשים כלפי דמויות מפורסמות, וישנה טענה שדווקא בגלל פרסומן והשפעתן (וגם העובדה שנוכחותן הציבורית היא "טריגר" לנפגעות) יש חשיבות לפומביות החוזרת בחשיפת מעשיהן הנלוזים.

אבל "שיטת הענישה" העכשווית נראית לי מסוכנת מאד ולא מידתית.

לא כל אחד יכול לשרוד "שיימינג" וגם אם כן המחיר יכול להיות נוראי. במערכת "הישנה" של השכר והעונש, אדם שעבר עבירה, אם היה נתפס, היה מועמד למשפט ונקצב לו עונש הולם על ידי שופטיו. ואילו במערכת "החדשה" של הצליבה בתקשורת ובעקבותיה או בצדה או קודם לה ב"רשתות החברתיות" הוא עומד מול גדודים על גבי גדודים של אנשים שמְגַנים אותו, מחרפים אותו, רומסים אותו במילותיהם. בגלל הדינמיקה של "הרשתות החברתיות" מעגלי התגובה מתרחבים והולכים; אנשים רוצים ליטול חלק בדיון ב"נושא החם".

התוצאה יכולה להיות, מבחינה פסיכולוגית, בעלת עוצמה מוחצת. היחיד עומד מול עשרות, מאות, אלפים של אנשים – חלק גדול מהם לא לגמרי בקיא בפרטים וכמו ב"טלפון שבור" משבש אותם – שבגרון ניחר מחרפים ומגדפים אותו. ישנם אנשים – וצריך להיות אדם חסון באופן יוצא דופן על מנת שזה לא יקרה – שיכולים להתרסק מדבר מה כזה. ישנם אנשים שיכולים להתרסק מדבר מה כזה באופן בלתי הפיך. וישנם כאלה שיכולים להתרסק מדבר כזה עד כדי התאבדות (והיו כאלה אנשים, כידוע).

הדיון ב"רשתות החברתיות" מעורר התלהמות והסלמה; מרגע שהותר דמו של מאן דהוא אתה עֵד לסדיזם ברור שמתלווה לגינויים, אתה עֵד לתופעות מוסריות בזויות של הצטרפות ליידוי אבנים במי שכבר רמוס על הכביש. בין התופעות המוסריות הדוחות הנוספות ניתן למנות גם את אותם אנשים שמצטרפים להוקעה על מנת שלא ייחשדו כאדישים או, חמור יותר, כשותפים לדבר עבירה.

עדר הוא עדר. גם עדר שמונע מרגשות צודקים. עדר הוא דבר מה שרומס. עדר הוא דבר מה שאינו מבחין בפרטים. עדר מגביר את להיטותו לעתים ללא פרופורציה. עדר יכול להיות בקלות צמא-דם. עדר הוא דבר מה מסוכן.

המערכת "החדשה" של הטלת העונשים באמצעות התקשורת ו"הרשתות החברתיות" היא, מהאספקט הזה, הרבה יותר אכזרית מזו של בית משפט ושופטים. בבית משפט לא מדובר בקהילה כולה שבאופן מוחשי מנדה מתוכה, מקיאה מתוכה, בן אדם אחד. ומלבד זאת וכאמור: בבית משפט מדייקים באשמה ולא מנפחים אותה ובבית משפט, לפיכך, העונש נקבע בהלימה לעבירה.

האם אני סבור שאין מקום ל"שיימינג" בכלל?

אינני יודע. כאמור, יש סיבות שבגינן הכלי הזה נוצר מלכתחילה. אבל הוא כלי מסוכן מאד, מעוות מאד ואם משתמשים בו אז במשורה ובזהירות ורק במקום שאין אפשרויות אחרות.

3. היעדרה של מידתיות ב"שיטת הענישה" החדשה מצוי גם מכיוון אחר.

בדרך כלל מתפטרים גיבורי הפרשיות הנידונות מעבודותיהם או ששירותיהם המקצועיים לא נשכרים יותר. זה לא מחיר זניח. וגם הוא לא קצוב באופן ברור.

כמה שנים יש לִגלוֹת מעבודה על שליחת מסרוני זימה למי שאמרה שאינה מעוניינת בהם? וכמה על השארת יד על גופה של מישהי שביקשה שתסיר אותה? וכמה על מי שנעתרה לך אבל הייתה כפופה לך בעבודה? וכמה על הצעת זימה לקטינה בת 15 וחצי? וכמה על משכב בהסכמה עם קטינה כזו?   

כל המעשים האלה פסולים. אבל יש הבדלים גדולים ביניהם.

"שיטת הענישה" החדשה מטילה עונשים על הנאשמים, אך בניגוד ל"שיטת הענישה" המסורתית אלה לא קצובים בהתאם לחומרת העונש. נדמה כי כולם, כולם, זוכים לאותו עונש: גינוי לא מבחין בפרטים בתקשורת וברשתות החברתיות ואז גלות של כמה שנים לפחות מעבודתם, כלומר שבירה של מטה לחמם.

זה נראה לי בחלק מהמקרים דרקוני. נקמני-סדיסטי. אכזרי. זו "שיטת ענישה" לא מוסדרת ולכן כזו שיכולה בקלות להפוך ללא מידתית, כלומר לסדוֹמִית.  

4. אופי הרטוריקה סביב פרשות הפגיעה המינית יוצר תחושה שהעבירות הנידונות הן מהעבירות האתיות החמורות ביותר שיכול בן אנוש לעבור.

גובה הצליל בדיון המתלהם יכול להעלות במחשבתו של צופה מהצד דיון על מעשיו של איש איינזצגרופן או רוצח ילדים. נכון, אונס של ילדה אינו רחוק מהדוגמאות הללו. אבל שליחת דיק פיק –  בהחלט כן רחוקה.

שליחת דיק פיק היא מעשה פסול. זה אפילו אולי מעשה, כפי שטוענות תיאוריות מגדריות, שהינו חלק מתרבות דיכוי כללית. אבל זה לא מעשה אייכמניסטי או צבי גוריסטי.

בעוד חלק הפרשיות שמתפוצצות חדשות לבקרים אינן כוללות אפילו האשמה בתקיפה מינית פיזית, הרטוריקה סביבן היא בטונים שמזכירים את מעשי הזוועה האתיים החמורים ביותר שבני אדם יכולים לעשות איש לרעהו, הרטוריקה מזכירה פשעים נגד האנושות.

יש כאן בפירוש היסטריה קולקטיבית (ולא, אני לא משתמש בביטוי "היסטריה" שימוש מגדריסטי; ההיסטריה כאן היא של כלל המגיבים, נשים וגברים כאחד; ובכלל, אני מחשיב את עצמי, לצערי ולצערם של בני משפחתי, לאחד מגדולי הפאניקרים וההיסטריים בהֶמיספרה המזרחית, מי שמזבוב עושה לו פילי פילים). התלהטות שגובה הטונים בה ניזון ממקורות שונים (א. הדינמיקה של הרשתות החברתיות, שמעודדת עדריות מצטופפת וחמה מצד אחד, הטייה לטובת התבטאות נחרצת מצד שני, ומצד נוסף, בגלל הווירטואליות, תחושה שאתה לא פוגע ממש באדם שאתה מחרף ומגדף; העובדה שמדובר במין ומין הוא נושא רגיש וטעון אצל כולנו; העובדה שאכן ישנן עוולות גדולות, היסטוריות ועכשוויות, שנעשו לנשים בידי גברים ובידי החברה הגברית ואלה מועמסות על כתפי כל המקרים, פעמים רבות ללא הבחנה), אך לאו דווקא מחומרתם האובייקטיבית של המעשים.

יש עוד כמה הערות שרציתי להעיר בעקבות הפרשיות האחרונות. אבל הן פחות אקוטיות (אם כי אולי נוגעות בסוגיות בסיסיות יותר; ואולי אכתוב אותן בהמשך). את מה שכתבתי כאן חשתי, כאמור, מחויב לכתוב. אנחנו חיים בתקופה מתוחה מאד באופן כללי ועל רקע המתיחות הכללית הסוגיות הנפיצות-תמיד של היחסים בין גברים לנשים נטענות בלהט רב אף יותר מהרגיל בעניינים האלה. הנטייה הטבעית היא לא להתערב, בשביל מה אני צריך את זה. ובכל זאת, אלה דברים שלא אסלח לעצמי אם לא אומרם.  

(תוספת: כתבתי בסוף את ההערות הנוספות וניתן לקרוא אותן כאן)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: