יש משהו שלעניות דעתי חלק מהאנשים לא מבין ביחס ל"ריאליזם" בספרות.
ניקח דוגמה בנלית ואופיינית לימים אלה: ילדים ללא מסגרות שורצים עם הוריהם בגינות הציבוריות. על סיטואציה שחוקה כזו, מה שקורה בין הילדים, מה שקורה בין ההורים, מה שקורה בין ההורים לילדים – על סיטואציה לכאורה בנלית כזו, נגיד על אחר צהרים של שעתיים בגינה ציבורית, אני חש, לעתים, ניתן לכתוב רומן בין ארבע מאות עמודים.
מציאות שגרתית כזו רוויה כל כך בניואנסים ותתי ניואנסים, עד לאין הכיל, ואלה מצידם קשורים בתשתיות הקיום של "הדמויות", תשתיות הנמתחות אחורה בזמן עד לאין שיעור –
אני חש שניתן לכתוב על כך רומן בן ארבע מאות עמוד, אבל אין זה אומר שאני יכול לכתוב על כך רומן בן ארבע מאות עמוד.
וזאת משתי סיבות: א. יכולת ההתבוננות שלי אולי מספיק חדה כדי לדעת שיש כאן, עקרונית, "חומר" לרומן כזה, אבל היא, לצערי, לא בהכרח כזו עזה שהיא מאפשרת לי להפיק את "החומר" הזה הלכה למעשה.ב. עבודת הליקוט של הניואנסים ותתי-הניואנסים – ושוב, אלה אינם "זוטות", אלא הם קשורים, כאמור, בתשתיות הקיום של בני האדם – נראית לי, לא רק נראית לי: הינה באמת, אימתנית. זה פשוט המון המון המון עבודה. אכן, כמו שאמר יעקב שבתאי, כתיבת רומן משולה לניקוי רחוב אלנבי במברשת שיניים.
כך ש"ריאליזם" כהלכתו מצריך: א. כישרון התבוננות עצום, בלתי שגרתי. מעטים, מעטים מאד האנשים שמסוגלים בעצם לכתוב "ריאליזם".ב. גם לאותם נדירים שיש להם את כושר ההתבוננות הנדיר הזה, מעטים מתוכם הם אלה שמסוגלים לעבודה המפרכת שליקוט ושיבוץ רסיסי ההתבוננות מצריכים.
אי לכך, יצירות ריאליסטיות גדולות הן נדירות ביותר (ויצירות לא-ריאליסטיות גדולות פחות מעניינות אותי; אדבר על זה בהזדמנות אחרת). הן לא הקלות ביותר לכתיבה, הן אינן "המובן מאליו", "השגור", "הבינוני" וכו'. וכשמופיעה יצירה כזו, כמו התרגום העברי ל"שעות הערב" של חֵרַרְד רֵוֶוה (התעוררתי לכתיבת הפוסט כי אני מכין עליו הרצאה), אני מלא התפעלות וגם אסיר תודה.
"אסיר תודה" כי אני חש שהיצירות האלה כמו "פורקות" ממני את העומס הקוגניטיבי שכושר ההתבוננות שלי מעמיס עלי, גודש הרשמים ש"תקועים" בתודעה ולא עברו עיבוד ושיום וארגון.
מבקר חופשי 
תגובות
אבל אבל ניסיתי לקרוא את 'שעות הערב' .. בסדר, יש שם הרהורי הומור שחור. אבל אומללות החיים והמחסור עלולים לקבל תגובה: יש יותר רע מזה! דמות המספר, כנראה נער, מודעת מדי ובמיוחד בהתחשב בתמימות שהייתה אופיינית לקטינים לפני כמאה שנה (קפקא תפס אותה. בעניין אחר קפקא כיום בעיניי לא עובר: ההדרה של הנשים. לא, לא בגלל פמיניזם אלא כי החיים אצלו מתקבלים משום כך מוזרים ומרתיעים). דמות הנער כאן לא משכנעת, הוא יודע לקטלג ולאבחן יותר מדי.
אולי לא "ניסית" מספיק. כי דמות המספר אינה "כנראה נער" ואינה "קטין" אלא צעיר בן 23.
אני מוכרח לומר שלרוב תגובותייך כאן יש אופי טרולי מובהק, כלומר אופי של אופוזיציה עקרונית ומתמידה ותמידית שנובעת מהסקת מסקנות שטחית אחרי קריאה חפוזה וחלקית בספרים שאני מבקר שמספקת לך אמתלה להתנגדות לדברים שכתבתי.
אין לי בעיה עם מחלוקת, אבל טרוליזם אינו בדיוק מחלוקת.
בגלל זה בדרך כלל גם איני מתייחס לתגובותייך, אם כי איני מוחקן.
אין אלה תגובות נגדך מצטערת שאתה חש כך. לדוגמא בזמנו אהבת מאוד את 'בעקבות הזמן האבוד' נוכחת כמו שחשבתי, שזה לא כך. לטעמי זה ספר מגדרי לכן מוגבל . 'טרוליות' בדברי? זאת תקופה מעצבנת מאוד אל תוציא את זה עלי. שכחתי להוסיף ש'עות הערב' משעמם לכן לא המשכתי. שהבחור בן 23 – באותה תק' גם צעירים היו תמימים.
יש לך אי הבנה בסיסית של הסיטואציה. זה בלוג פרטי. זה אינו שטח ציבורי. אני *מרשה* לך להגיב פה, בינתיים, את תגובותייך הנראות לי כטרוליות ("טרוליות" במינוח האינטרנטי: תגובות לעומתיות וקנטרניות). כתבתי זאת כאזהרה.
איני חייבת כמובן להגיב כאן וכן: תגובותי אינן 'טרוליות' ודומני שאתה יודע זאת. שלום אם כך.