על "מֶרפי", של סמואל בקט, בהוצאת "הספריה החדשה" (מאנגלית: עמרי אשר, 215 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

לא נעים לי לומר, אבל מדובר בספר בלתי נסבל. לא נעים לי לא בגלל בקט, שערכו כסופר וכמחזאי יכול להישען לבטח על כתביו האחרים, המאוחרים (למשל, על "הטרילוגיה" שלו, שלושת הרומנים הקצרים שראו אור בכרך אחד, גם הם ב"הספריה החדשה", הזכורים לי כמצחיקים עד דמעות בהומור המורבידי שבהם). לא נעים לי בעיקר מאנשי ההוצאה העברית שעמלו על תרגום מצוין ומוער היטב ליצירה שמפנה את גבה לקוראיה.

לב הבעיה בקריאת היצירה עולה בקנה אחד עם תכונה מרכזית של גיבורו. מרפי הוא צעיר אירי החי בלונדון בשנות השלושים של המאה ה-20. הדמויות גרוטסקיות והעלילה כאן מגוחכת, מגוחכת במכוון. הנה היא: במרפי מתאהבת סיליה, פרוצה לשעבר. מרפי אמביוולנטי ביחס אליה והיא מתנה את המשך הקשר ביניהם בכך שימצא עבודה. בינתיים, אהובה אירית זנוחה של מרפי, מיס קוניהן, וכמה מחזרים שלה, מבקשים לרגל אחרי מרפי ולגלות האם הוא אכן לא נאמן לאותה מיס קוניהן. כל זה, כאמור, מגוחך ובמכוון. אך דבר מה שאינו מגוחך בעיני בקט הוא אותה תכונה מרכזית של גיבורו. מרפי מבקש להשתחרר מהתלות בעולם החיצוני: "מוחו של מרפי צייר את עצמו כספֵירה חלולה גדולה, סגורה הרמטית ליקום שבחוץ". אי לכך, באחד מרגעי העלילה המשמעותיים, משמעותיים לשם שינוי, סבור מרפי שלמשוגעים ולו יש דבר-מה במשותף והוא עובד זמן-מה בבית משוגעים. "לאור זה תוארו המטופלים כ'מנותקים'", אלא שמרפי סבור שניתוקם דווקא מבורך, והוא קורא "מקלט למה שהפסיכיאטרים קראו גלות".

הגישה הזו, שהינה ווריאנט של מה שמכונה בפילוסופיה "סוליפסיזם" (כפירה בעולם שמחוץ לתודעה הפרטית), ושקשורה בתפיסה של פילוסוף אירי גדול בן המאה ה-18, ג'ורג' ברקלי, יכולה להיות מעניינת כתפיסה פילוסופית. הנקודה היא, שלתחושתי בקט מפעיל, בבלי דעת, את התפיסה הזו עלינו, קוראיו. הוא לא ממש מאמין במציאותנו. הוא לא ממש מאמין בנחיצותנו. הוא לבטח לא מנסה לתקשר איתנו. הוא ברא לו ברומן עולם משלו, ללא מגע של ממש עם החוץ.

הכפירה הסוליפסיסטית-ספרותית הזו בקוראים נעשית, ראשית כל, באמצעות רמיזות בלתי פוסקות ליצירות תרבותיות ולאירועים היסטוריים, לתפיסות פסיכולוגיות, תיאולוגיות, אסטרולוגיות, פילוסופיות ואחרות, חלקן בהחלט איזוטריות, וכן באמצעות משחקי מילים סבוכים. כל מי שלא התוודע לידע הנרחב הזה, שהרומן מתייחס אליו, כמו נהדף בנחרצות מהספר. הנה דוגמה אקראית: בעלת הבית של סיליה, מיס קרידג' (שם שהנו משחק מילים כשלעצמו), סובלת מריח גוף חריף. היא מושחת את גופה במשחות נגדו. באחד הרגעים נצמדת סיליה לגופה של מיס קרידג': "מיס קרידג' הזיעה בִּרכות-הודיה למשחות שאפשרו לבביות כזאת, חרוזים של אסירות-תודה פרצו על כל גופה. המאפיין שהרומאים כינו קַאפֶּר הוא אכן בעל איכות טראגית, במיוחד בהקשר של חוש ריח מפותח". הקורא הדָהוּם שקורא כאן בצדק WTF? ימצא את ההסבר בהערה של המתרגם והעורך: "caper הוא 'ריח בית-השחי' בלטינית, אך גם 'תיש'. 'תיש' ביוונית עתיקה (טראגוס) נחשב למקור המילה 'טרגדיה'. כך נעשה ריחה של מיס קרידג' קשור בטרגדיה (להלן)". אכן השכלנו. אך גם הוכשלנו במרוצת קריאתו של רומן.  

אבל מעבר לידע שדרוש להבנת הרומן, שחלקו הגדול בהחלט אינו "ידע כללי" גם של קורא משכיל ב-1938, גם ההתנסחויות עצמן של בקט מפותלות לרוב, מקשות על ההבנה, מאומצות ומאמצות במכוון. מצאתי את עצמי באמצע הקריאה מאמץ גישה ספורטיבית לחוויה: אימצתי את מוחי אמץ היטב כדי להבין למה בקט התכוון. לרוב, אך בהחלט לא תמיד, הבנתי. אבל בסוף התהליך, נוטף זיעה, לא הרגשתי שהמאמץ משתלם. כאמור, גם לא על העלילה תפארתו של הרומן. ורגעי החסד היחידים שיש בו הם ההומור הפרוע של בקט. אך הוא מתגלה כאן במשורה ולעיתים מצריך עבודת הכנה מפרכת על מנת לתפוס את הבדיחה.

באותו חלק שהוזכר העוסק בבית המשוגעים השחיל בקט עקיצה על חשבון משורר אירי פופולרי בזמנו, בשם אוסטין קלארק. הוא רמז על אשפוזו של קלארק בבית חולים לחולי נפש. אותו קלארק, אני למד מההערות, שקל לתבוע את בקט בתביעת דיבה, אך אחרי שקרא כמה עמודים מ"מרפי" שיער שלספר התובעני הזה יימצאו קוראים מעטים. ואכן, לולי המשך הקריירה של בקט, ספק אם היו קוראים רבים ליצירת הביכורים הזו, המתפקעת מסנוביזם של מחוננים צעירים.  

האמנות היא פעולה תקשורתית. צריך לחזור ולהזכיר את האמת הפשוטה הזו. מי שאינו חפץ בתקשורת שיכתוב למגרה. המגרה, יש להניח, לא תתרעם על תיאור מקצועי של משחק שח שלם שמובא כאן (עמ' 186-189). קורא בשר ודם עשוי אולי להתרעם. 

הסופר והמבקר הבריטי, מרטין איימיס, כתב כמה פעמים, בהקשר של ג'יימס ג'ויס וטקסטים מודרניסטים קשים אחרים, על כך שכותב רומנים צריך לנהוג בקורא כמארח אדיב. ג'ויס מתנהג, כותב איימיס, כמארח גרוע: הוא, קודם כל, מעניק לך כתובת שגויה, אחר כך הוא נעלם בין חדרי הבית כשאתה פוסע בהיסוס בסלון, כשהוא שב הוא מגיש לך משקה שלא ביקשת ואינך אוהב וכו'. בקט הושפע מאד מבן ארצו המבוגר, ג'ויס, ואף עמד אתו בקשרים אישיים. ב"מרפי" יש את אותה אי אדיבות של "יוליסס" אך בלי הרגעים המרשימים.

אתה מחכה למארח, מחכה ומחכה עד בוש, מחכה לשווא, ובינתיים מתייבש לך מחוץ לרומן.       

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Esther Benchur  ביום פברואר 9, 2021 בשעה 11:50 AM

    לאריק שלום
    אני מקווה שאני לא נשמעת מתחנפת, אבל לעיתים (קרובות) אני קוראת ביקורות שלך על ספרים שקראתי – בעבר הקרוב ואף הרחוק – וחשתי תחושות כאלו ואחרות ופשוט -כנראה מתוך עצלות- הנחתי את הספר והמשכתי הלאה. והינה אתה פה נכנס לקרביים של הספר ומנתח בדיוק נמרץ את מה שגרם לך (ולי) להרגיש זאת. שמפליא שפה מדובר בספר שקראתי לפני כ30 שנה, ועדיין הנהנתי בכל שורה.תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: