על "מסות על סופרים", של תומאס מאן, בהוצאת "כרמל" (מגרמנית: ערן הורוביץ, עמ' 233)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שנים רבות ייחלתי לקרוא את המסה הארוכה "גתה וטולסטוי". זו מסה מפורסמת של תומאס מאן והיעדרה בעברית היה דוגמה מובהקת ללאקונות העדיין-גדולות שישנן בשפת אמנו ביצירות שנחשבות קלאסיות. כשביקרתי בבית משפחת מאן בליבק הסמוכה להמבורג, כיום מוזיאון צנוע, היה זה ממש לפני פרוץ המגפה, אף קניתי את כרך מסותיו בה היא מופיעה, מתוך תקווה שבעזרת השם, גוגל טרנסלייט ומעט הגרמנית שברשותי, אצליח בעתיד לקוראה. כך שזכות גדולה, לפחות מבחינתי, עומדת למתרגם-היזם של קובץ המסות הזה, ערן הורוביץ.

"גתה וטולסטוי", המסה מ-1925, היא הארוכה בקובץ, כמעט כדי מחציתו, והיא המעניינת בו ביותר, לטעמי. עיקרה של המסה עמידה על השווה (אך גם על השונה) בין שני ענקי התרבות, כשניגודיהם, לפי מאן, זה הגרמני וזה הרוסי, הינם שילר ודוסטוייבסקי (שנידונים רק בקצרצרה). מה השווה בין גתה וטולסטוי? החוזקה, וגם קצת החולשה, של מאן, הינן השימוש במושגים גדולים ולעתים מופשטים כדי לאפיין את גיבורי המסה. כך גתה וטולסטוי הם "בריאים", "טבעיים", "אלוהיים", "גופניים", "אובייקטיביים", "פגניים", ואילו ניגודיהם הינם "חולים", "רוחניים", "אנושיים", "סובייקטיביים", "נוצריים" וכיו"ב (חשוב לומר שלמרות הקונוטציות הלעתים שליליות של שמות התואר המיוחסים להם, מאן מכיר בגדולתם של שילר ודוסטוייבסקי).

החלוקה הזו, בעיקר בהקשר של טולסטוי, "נקייה" מדי. הרי מה שמאפיין את טולסטוי, בצד ה"גופניות" וה"טבעיות" וכו', היא שנאת הגופניות הטבעית הזו, דבר מה שמאן חכם מכדי לשגות בדיעה שגורה שסבורה שהשנאה הזו הינה מאפיין של טולסטוי המאוחר בלבד, אחרי "חזרתו בתשובה". אי לכך מאן נזקק לעתים להתפתלויות: "העניין העמוק שגילה טולסטוי בגופו בא לידי ביטוי הן לחיוב והן לשלילה: שלילת הגוף התבטאה בהשמצתו הנוצרית-סגפנית של הגוף החייתי שלו". בנוסף, כאשר המושגים המופשטים נערמים זה על זה בשתי העמודות של מאן, שכמו להטוטן מסחרר שתי סדרות צלחות באוויר, העניינים הופכים יותר ויותר סבוכים. למשל, כשמאן רוצה לדון במגמה הלאומית אצל גתה וטולסטוי (השנה, כאמור, היא 1925, כלומר אמצע מחצית המאה של שיא השתוללות הלאומנות האירופאית): "נפנה את תשומת הלב לכך שכל מהות לאומית שייכת לטבע, ואילו כל נטייה קוסמופוליטית שייכת לתחום הרוחני". באמת?! שאלתי את עצמי, והרי אפשר לטעון בדיוק ההיפך, שהקוסמופוליטיות, שמזהה את הגוף האחיד שמתחת להבדלי התרבות, היא היא "הטבע". וחוץ מזה, החלוקה הזו מסתדרת באלגנטיות אולי ביחס לשילר הקוסמופוליטי, אבל בוודאי לא ביחס לדוסטוייבסקי הלאומן, שאמור להיות "רוחני" ולכן "קוסמופוליטי".

אבל כל ההערות הללו זניחות. ראשית, כי הדיון של מאן אכן חודר לכמה מאפיינים בסיסיים ועמוקים של מושאי הדיון שלו (ביחס לטולסטוי, לפחות, אני כשיר יותר לשפוט). למשל, כשהוא דן בחוב של השניים לרוסו, וקושר את החוב הזה לנטייתם של גתה וטולסטוי (בדומה לרוסו) הן לכתיבה אוטוביוגרפית והן לחינוך, כשמאן עומד באופן מפתיע ומבריק ביותר על הקשר בין שני הדחפים האלה. שנית, גם כשמאן מסתבך, הסתבכויותיו מעניינות ומעשירות. שלישית, המסה הזו חדורת תשוקה והתשוקה מדבקת (סליחה על הביטוי). יש, בעצם, בקריאת המסה כניסה לעולם אינטימי מאד, להערצה פרטית של תומס מאן את שני הכותבים, ולתשוקה של יוצר שאוהב יוצרים אחרים להצדיק את אהבתו, למצוא מכנה משותף בין מושאי אהבתו ולברר לעצמו, תוך כדי כך ובסמוי, את מקומו לצידם. רביעית, האקסצנטריות המסוימת של המסה, היותה אישית כל כך, תורמת לתובנות אינטימיות עמוקות: למשל, על החשיבות וההדר שבאהבה עצמית, בניגוד לדעה קדומה שקיימת נגדה.  

החיבה של מאן ליוצרים מונומנטליים, כמו גתה וטולסטוי וכפי שחפץ להיות הוא עצמו ואף נהיה, הִסתירה מעיניו שנים רבות את גדולתו של צ'כוב: "מה היו הסיבות לבערות הזאת? במקרה שלי, מדובר בהערצה של 'היצירה הגדולה'". הוא מתקן את הבערות הזו במסה שמוקדשת כאן לצ'כוב וגם בה ישנן הערות חריפות, כגון זו, הנוגעת להשלכות הספקנות-העצמית של צ'כוב על תפיסתנו את גדולתו: "[ה]ענווה שלו, שהיא אמנם מעוררת חיבה אך לא כבוד, וכך, אפשר לומר, מוליכה את העולם שולל. שהרי הדעה שלנו על עצמנו אינה חסרת השפעה על דמותנו בעיני אחרים; היא מעצבת, ובנסיבות מסוימות אף מעוותת אותה".

ישנה כאן מסה שמתארת קריאה ב"דון קיחוטה" תוך כדי הפלגה לאמריקה. המסה הינה פחות על היצירה של סרוונטס ויותר על חשיבות ההומניזם בשעה היסטורית קודרת (1934), הומניזם שאכן נוכח ביצירה הספרדית מהמאה ה-17. בכל מקרה, העמקות המאנ-ית ניכרת הן בדיונים מופשטים והן בהערות ארציות. הנה שילוב בין השניים: "דרך אי-הוודאות הזאת בנוגע לשעה ואף ליום ההגעה נבדלת – כמעט שרציתי לכתוב: נבדלת לטובה – ההפלגה מן הנסיעה על מסילות הברזל. על אף הנוחות המוחלטת נותר בה דבר-מה פרימיטיבי, כנוע כלפי איתני הטבע, בלתי מדויק". יש בקובץ עוד שתי מסות על גתה (על "פאוסט" ועל "ורתר"), מסה על "הר הקסמים" שלו-עצמו והערה קצרה אך מעניינת מאד על ההבדל בין אירוניה והומור.

הקובץ משרטט את ההומניזם העמוק של מאן, זה שנאבק בניהיליזם הפנימי והחיצוני ומתגבר עליו, יוצא מהמאבק והוא עדיין אוהב חיים ואוהב אדם. כדוגמת גתה שהכיל ואף עיכל את מפיסטופלס הניהיליסטי בתוכו, גתה שתפס את עצמו "כמייצגו של היסוד החיובי, מי שניצב מול האופוזיציה והשלילה".

לעתים רחוקות תחבירו המפותל של מאן מקשה על הבנת דבריו. ולעתים רחוקות אף יותר (פעמיים בעמ' 217, למשל) תהיתי שמא אין זה מאן, אלא התרגום שמקשה על ההבנה. אך ככלל התרגום מוצלח והמיזם של המתרגם ראוי להערכה רבה.    

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: