על "מחשבות על השאלה היהודית" (סארטר; "עליית הגג" ו"משכל", 224 עמ', מצרפתית: מולי מלצר); "שבעת החכמים" מתוך "חיי הפילוסופים" (דיוגנס לארטיוס; "נהר", 126 עמ', מיוונית עתיקה: אברהם ארואטי); "בשבח דאנטה" (בוקאצ'ו; "כרמל", 102 עמ', מאיטלקית: אריאל רטהאוז)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כולנו רוצים ש-2020 תלך כבר ותכלה לה. אבל נותרו לנו כמה חובות כלפיה. הבה נפרע מקצתם: שלושה ספרים מעניינים שראו אור במרוצתה ולא התייחסתי אליהם.

"מחשבות על השאלה היהודית" של סארטר הופיע בתרגום חדש משובח, מלווה בהערות ואחרית דבר שכתובות בידע ובחיוניות מתרוננת. הספר, שסארטר פרסם ב-1944 לאחר שחרור פריז, כשממדי השואה עדיין לא נתגלו במלואם, הנו, ראשית, ניתוח פסיכולוגי-פילוסופי דק של האנטישמיות. כמובן, תוך סלידה ממנה ורצון למגרה.

האנטישמי, טוען סארטר, הוא בעל אישיות רעועה, המבקשת להרגיש נוכחת באמצעות סימון קו הגבול בינה לבין היהודי. להיות "ארי" פירושו לנסות להשיג מוצקות, נוכחות, ללא מאמץ. נוכחות וחשיבות. נוכחות ושייכות. "אם הוא [האנטישמי] נעשה אנטישמי, זה מפני שאי אפשר להיות אנטישמי לבד. המשפט הזה, 'אני שונא יהודים', הוא מן הדברים שמשמיעים בקבוצה. על-ידי כך שהוגים אותו בקול מבטאים קשר של שייכות עם מסורת ועם קהילה". ואיזו קהילה? מוסיף סארטר מייד, באחד הניסוחים המבריקים האופייניים לספר: "קהילת הבינוניים. נוסף על כך, מן הראוי להזכיר כי אדם אינו בהכרח שפל-רוח או אפילו צנוע בכך שקיבל על עצמו את הבינוניות. ההפך הוא הנכון: ישנו מעין רהב נלהב של הבינוניים, והאנטישמיות היא ניסיון להקנות ערך לבינוניות כשלעצמה, כדי ליצור אליטה של בינוניים".

מכמה כיוונים שונים מנתח סארטר את האנטישמיות. יש באנטישמיות, למשל, גם רכיב מיני-סדיסטי: "המילים 'יפהיפייה יהודית' משדרות מסר מיני מאוד מיוחד, שונה בהחלט מזו שמעבירות, למשל, המילים 'יפהיפייה רומנייה', 'יפהפייה יווניה', או 'יפהפייה אמריקאית'. הסיבה לכך שעולה מהן ניחוח קל של אונס ושל רצח. היפהפייה היהודייה היא זו שהקוזאקים היו סוחבים אותה בשערותיה וגוררים אותה ברחובות העיירה העולה בלהבות".  

כשפונה סארטר בהמשך הטקסט לניתוח המצב היהודי הדברים, בחלקם, משכנעים פחות. היהודי המודרני הלא דתי, לפי סארטר, אינו חלק מלאום וכמובן לא מדת. זהותו מוגדרת גם היא על ידי האחרים: "היהודי הוא מי שהאחרים רואים בו יהודי". עם זאת, "יהודי אותנטי" הוא מי שלא מכחיש את הסיטואציה הזו, את היותו מוקע ומוקא בידי החברה הלא יהודית, ומי שמתוך המצב המנודה הבסיסי מחפש לו מוצא. "האותנטיות פירושה לחיות עד תום את מצבו הקיומי כיהודי".

סארטר כתב את הטקסט הזה בתחילת רגעי השיא של הקריירה שלו. תפיסת האנטישמיות והיהודיות שלו גם ארוגה בפילוסופיה הכללית שלו, האקזיסטנציאליזם, המערבת אמונה בחירות בהכרה מפוכחת בסיטואציה המגבילה שבתוכה אתה פועל בעולם. גם חותם ההיכר של הכתיבה הפילוסופית שלו, עירוב סצינות מחיי היומיום, תוך, לעיתים, דיונים בנושאים מיניים פרובוקטיביים בפנים פילוסופיות רציניות חתומות, מצוי גם כאן (למשל, בדיון בתגובה מזוכיסטית של חלק מהיהודים לאנטישמיות). ההזדהות (הלא מלאה) עם הקומוניזם נוכחת גם כן, למשל כשסארטר כותב ש"המהפכה הסוציאליסטית היא הכרחית ומספיקה כדי לחסל את האנטישמיות; גם למען היהודים נעשה את המהפכה".

"חיי הפילוסופים" הינה יצירה ידועה מאד של כותב שמעט מאד ידוע עליו. דיוגנס לארטיוס, שחי במאה השלישית, חיבר עשרה ספרים המכילים מידע יקר ערך על חיי הפילוסופים המפורסמים מהעת העתיקה. ב"נהר" תרגם ברהיטות אברהם ארואטי (במסגרת מפעל התרגום מיוונית עתיקה ומלטינית שלו) את הספר הראשון מהעשרה של לארטיוס (תוך הבטחה לתרגום ההמשך). אם פלוטארכוס, הביוגרף היווני המפורסם שכתב מאה אחת לפני לארטיוס, הביא לנו דיוקנאות בלתי נשכחים של מדינאים ולוחמים יווניים ורומים, מיקד לארטיוס את מבטו בפילוסופים. לא מדובר כאן ביצירת מופת ספרותית כמו הביוגרפיות של פלוטארכוס (לפחות בכרך הזה), אבל המידע שיש ב"חיי הפילוסופים" מעניין. הכרך הראשון מספר בתמצות על חייהם ומשנתם של "שבעת החכמים", מושג שנתקבע בתרבות היוונית הקדומה לתיאור אבות החוכמה והפילוסופיה, אנשים כדוגמת סולון האתונאי ותאלס ממילטוס (היום בתורכיה) שחיו במאה הששית לפני הספירה. אך כיוון שלא שררה הסכמה מלאה באשר לזהות השבעה, רק למספרם, דן לארטיוס באחד עשר חכמים כאלה. בסוף כל ביוגרפיה מצרף לארטיוס גם מכתבים שכתבו מושאי הביוגרפיה. אלה מעניינים וחיים גם אם נטושה מחלוקת באשר לאותנטיות שלהם. חיות ומעניינות בייחוד הן האמרות השנונות שמלקט לארטיוס ומיוחסות לחכמים. אמרות דוגמת: "שעה שבכה [סולון] לבנו המת אמר לו מאן דהוא: 'אולם כך אינך משיג מאום'. השיב לו סולון: 'על כן אני בוכה, משום שאינני משיג מאום'".

"בשבח דנטה" היא יצירה מרתקת מכמה בחינות. הדמות המרכזית בפרוזה האיטלקית המוקדמת, ג'ובאני בוקאצ'ו (1313-1375), מחבר ה"דקאמרון" (שזכה לתשומת לב בשנה האחרונה בגין התרחשותו על רקע מגפת הדבר בפירנצה במאה ה-14), כותב ספר בשבחו של מייסד השירה האיטלקית, דאנטה אליגיירי, שחי דור אחד לפניו (1265-1321). בטקסט הרהוט הזה מספר בוקאצ'ו על חייו של דאנטה, מוכיח את פירנצה על שלא נהגה כראוי במשורר בן העיר ומציע תיאוריה מעניינת על מקור השירה על מנת לצדק לא רק ספציפית את דאנטה אלא גם את אומנותו. הביוגרפיה נמסרת ללא משוא פנים ("לצד כל המידות הטובות והחוכמה היתרה, שהיו במשורר נפלא זה כפי שהוכחנו לעיל, קיננה בו ומצאה לה משכן רחב ביותר הזימה, ולא בשנות הנעורים בלבד אלא גם בשנותיו הבוגרות"). היצירה מעניינת גם כי היא מדגימה כיצד נוצר קאנון, סוגייה שהפכה רגישה בעשורים האחרונים. לפחות לפי המקרה שלפנינו: קאנון לא נוצר בעזרת כוחות חברתיים אנונימיים המחפשים לאשש את ההגמוניה שלהם באמצעות העלאתם לגדולה של גיבורי התרבות "שלהם". קאנון הוא עניין פנים-ספרותי. הוא נוצר על ידי כך שאנשי ספרות שזכו לבולטות מסוימת בוחרים מבין אנשי הספרות האחרים יוצרים שנראים בולטים מאד בעיניהם.    

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: