מבקר חופשי

1. "מציאה", של גרהם נורטון (הוצאת "לסה", מאנגלית: שי סנדיק). הרומן המיומן הזה מ-2018 במקור, של מי שהינו גם שחקן ומנחה טלוויזיה ידוע באירלנד (כך הסתבר לי…), המספר על אליזבת השבה לאירלנד מארצות הברית לאחר מות אימה ונפגשת בעברה ובעבר המשפחה ובסודותיה, מושך מאד לקריאה, אבל בתפניות והתפתחויות העלילה הקיצוניות הוא טלנובלה מראשית עד אחרית. by the book.
2. "קדחת הזכוכית", של פ"מ האבּרד ("הכורסא" ו"תשע נשמות"), הוא רומן מ-1965 של סופר בריטי ידוע במולדתו (כך הסתבר לי…), על גיבור אספן שאובססיבי לכלי זכוכית עתיקים ונדירים ונקלע בגלל כלי כזה לעלילת מתח, פשיעה ואהבה. נהניתי, סך הכל, לקרוא. בחלק מהתיאורים הטופוגרפיים הנרחבים שיש כאן הלכתי לאיבוד. יש כאן ציניות בריטית מרעננת, אם כי ללא חלקים אתיים מפצים שיש אצל סופרת כמו אייריס מרדוק, למשל (בת זמנו של הסופר פ"אי. פחות או יותר, כן?).
3. "שברים פשוטים" של משה עזוז (הוצאת "פרדס"). זכיתי לקרוא חלק מהסיפורים של משה עזוז בעודם בכתב יד. יש בספר הזה סיפורת גברית דוקרת ונדקרת (אם כי חלק מהסיפורים מסופרים מנקודת מבט נשית). סיפורים על זוגיות חורקת, על לחצים משפחתיים, על משפחות מפורקות, על הסיוטים הקטנים של החיים, על יצריות עזה ומחירה. אלה סיפורים ישירים ובעלי כוח.
4. "Inside Story" של מרטין איימיס (הוצאת Jonathan Cape). הרומן הזה יהיה הרומן הגדול (כמותית) האחרון שלי, מצהיר איימיס בן ה-71 ברומן עצמו. איימיס הסופר הוא גם מבקר ספרות משמעותי בעולם דובר האנגלית ובשתי שלוחותיו היצירתיות הוא מעסיק אותי מזה שנים רבות. הרומן הזה הוא "אוטו-פיקשן". אבל הוא כזה במשמעות הצרפתית של המושג, הפחות מעניינת, "המשחקית". כלומר, איימיס מספר על חייו בספר, אבל עורך בהם מניפולציה מרכזית: הוא בודה מלבו – כך אני מבין – דמות של אישה שכביכול הוא יצא איתה בסוף שנות העשרים שלו ובתחילת שנות השלושים ושחוזרת לנקום כשהם בגילאי החמישים שלהם, כשהיא מספרת לו שאביו של מרטין, קינגסלי, כביכול ניסה לפתות אותה וכשטענה שאין הדבר הוגן כלפי מרטין, הסביר לה קינגסלי שמרטין הוא בעצם בנו של המשורר פיליפ לארקין, ידיד המשפחה, ולא שלו. בעצם איימיס כתב רומן אוטוביוגרפי שהוא מניפסט נגד כתיבה אוטוביוגרפית… הוא, בפטיש של הסגנון וכו', אכן מנוגה וכותבים אוטוביוגרפיים ממאדים. כך או כך, דעתי על הספר אמביוולנטית באופן עמוק. קודם כל, איימיס הוא מהסופרים האלה שמדגימים לך שאתה לא באמת יודע אנגלית…הוא אוהב את השפה, אוהב ללהטט בה ולהשתמש במילים שלי, לפחות, נראות אקזוטיות מאד ולא מובנות. וכמה פעמים אפשר לקום מהמיטה למורפיקס?..

אבל יותר מכך, זהו ספר על מוות, ספוג במוות. שלוש הדמויות האמיתיות שהוא עוסק בהן בעיקר (מלבד עצמו), סול בלו, שאיימיס הפך ממעריץ שלו לחבר-מעריץ, כריסטופר הי'צנס, המסאי וחברו הטוב של איימיס, פיליפ לארקין, המשורר, נידונים, אך בעיקר נידון סופם (האלצהיימר של בלו, הסרטן של הי'צנס). ואיימיס עורך בעצם בספר גם את חשבון חייו, הוא מתאר את הדיכאון שאפף את שנות החמישים שלו כשבו תהה שוב ושוב מדוע אין כולם בעצם מתאבדים? דיכאון שממנו יצא בשנות הששים (כשה"אאוריקה" האופיינית לשנות הארבעים, שאתה לא חי לנצח, דהתה מעט – כפי שהוא מנסח בשנינותו). אבל יש לספר הזה תו דכאוני ברור, בעיניי, למרות שהוא לא גלוי ממש, כי איימיס הוא סופר מאני, קומי, מלא חיים בשפה. חלק מפחד המוות כאן לא מעובד, לעניות דעתי (במובן המקורי של המושג לענ"ד, כי, כאמור, האנגלית…). עוד על צד החובה: איימיס כינס לספר את כל ה"רגעים הגדולים" שלו, כמבקר וכסופר. ולמי שקצת מכיר את ספריו וביקורותיו יש תחושה של דז'ה-וו. ועוד: יש כאן גישה נקמנית מעט כלפי כמה דמויות, כמו ג'ון אפדייק, קצת לארקין ועוד. וגם, איני בטוח בכנות המוחלטת של תיאורי הנשים והיחס לנשים כאן, שנראים לי ממותנים לצורכי הופעה בציבור.

ועם זאת, "הרגעים הגדולים" של איימיס כמבקר הם באמת גדולים. למשל, כשהוא חוזר על התיאוריה שלו שעל הסופר להיות מארח של הקורא בספרו – ואף מדגים אותה לאורך הספר כשהוא פונה לקורא כמארח – וכשהוא מסביר למה ג'ויס הוא המארח הגרוע בעולם (נותן לך כתובת שגויה, מסתובב בגפו בחדרי הבית העלומים כשאתה נבוך בסלון וכו'), הוא לא רק מצחיק מאד אלא צודק מאד. התובנות שלו על ספרות, המפוזרות בקטעי מסה בספר, מעניינות מאד, גם אם לא מסכימים עם כולן. בכלל, איימיס רצה לדבר כאן על הכל (הרבה על ישראל, שאיימיס אוהד ביקורתי שלה; על נפילת התאומים ועל הדת, שאיימיס עוין ביקורתי שלה). וכן, איימיס מצחיק מאד. זה ספר שאפתני וחלק מהשאיפות העזות נושפות ומבעירות להבות עזות. יש כאן אנקדוטות נחרתות בזיכרון: למשל, כשאיימיס הצעיר מראיין את גרהם גרין הקתולי לכבוד יום הולדתו השמונים ושואל אותו במגושמות האם הקירבה למוות אינה מחזקת את אמונתו הדתית וגרין עונה לו: לא, ככל שמזדקנים נחלשים כל כוחות החיים, כולל הדחף הדתי…

יש הרבה אנרגיה בספר הזה. יש הרבה הרבה ידע וחוכמה, על ספרות, על העולם. יש הרבה רגעים קומיים שנונים. יש הרבה רגעים נחרתים בזיכרון (שנותיו האחרונות של סול בלו). אולי הספר הזה הוא מסוג הספרים שאורוול כינה פעם בביקורת "ספרים רעים טובים"?