פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
זהו טקסט קלוש בסופו של דבר. אך אין הוא נטול עניין מכל וכל.
המשורר והסופר הצרפתי, ז'ראר דה נרוואל (1808-1855), כתב אותו לכתב עת צרפתי ב-1852. הוא מתאר בטקסט הקצר הזה את מסעותיו ושיטוטיו ברחובות פריז ובכמה עיירות בסביבתה. אלא שאין זה רק מעין ניאו-ז'ורנליזם שהקדים את זמנו. נרוואל כותב את קורות שיטוטיו כמניפסט מהוסס בזכות מה שהוא מכנה "ריאליזם".
הריאליזם שנרוואל מדבר עליו הוא דבר מה שיש לאנגלים – אך אין לצרפתים. "אשרי האנגלים, שיש בידם לקרוא ולכתוב פרקי התבוננות נטולי זיקה לבדיון הספרותי! בפריז היו מחייבים אותנו לשבץ בהם מעשיות וסיפורי חשק – המסתיימים במוות או בחתונה. חוכמת הריאליזם של שכנינו מסתפקת באמת המוחלטת". בקטע הזה ה"ריאליזם" מתפרש כהכנסה לז'אנר הרומן של עובדתיות דוקומנטרית, ללא עיצוב החומרים לתבניות מלודרמטיות ("מעשיות וסיפורי חשק", "מוות או חתונה"). ובהמשך הקטע הנ"ל, מרחיב נרוואל, "ריאליזם" פירושו גם היעדר רתיעה מפירוט, והוא כולל תיאורי בתים ורחובות, דיוקנאות פנים ומזג אוויר. בהמשך הטקסט, נדמה שכוונתו של נרוואל ב"ריאליזם" כוללת גם חדירה והארה של תחתית החברה. בבית מרזח של עלובי החיים, מעיר המספר, "כמה חומרים לרומן הייתי יכול לאסוף" ומוסיף כי "לעשירים חסר אומץ הלב המספיק להסתכן בחדירה למקומות שכאלה".
הפילוסוף בלז פסקל כתב פעם שבני האדם מתקשים לחיות בהווה, הם חיים או בציפייה לעתיד או במחשבה על העבר, כך ש"אין אנו חיים לעולם", מנסח פסקל, "אלא מקווים אנו לחיות". זו הבעיה המרכזית בטקסט של דה נרוואל, הוא מקווה לריאליזם אבל לכתוב בפועל ריאליזם הוא מתקשה. לעתים הדבר נובע פשוט מאוזלת יד, למשל כשדה נרוואל מבקש לשרטט את הידיד שהתלווה אליו לחלק משיטוטיו והדיוקן פשוט מסרב לקרום עור וגידים ונותר ערטילאי. לעתים הדבר נובע מעודף השכלה, כאשר דה נרוואל מעמיס על ההתבוננויות שלו אזכורים מהתרבות הקלאסית ובכלל מהתרבות. בעוד מוכרת תפוחי אדמה גסת דיבור משוק לֵה אָל בפריז מזכירה למספר "את המכשפה זהובת השיער מפאוסט" הרי ששיכור שהושלך אל ערמת פרחים ברחוב זוכה כבר לשני דימויים מהספרות הקלאסית: "והאיש המתעתד לישון על מצע של ורדים אדומים מדמה את עצמו לסילנוס הישיש, שעלה על היצוע המבושם שהכינו לו נערותיו של בכחוס. מוכרות הפרחים מסתערות עליו, והריהו קרוב לחלוק גורל דומה לזה של אורפיאוס דווקא". בשביל ריאליזם צריך עיניים חדות. והמשקפיים של דה נרוואל מרובבות בכתמי השכלתו הענפה. לחוסר היכולת לריאליזם יש להוסיף את המשיכה של דה נרוואל לסנסציוני ואת אותו להג פילוסופי על אודות הריאליזם עצמו שמחליף, כאמור, את הדבר עצמו והנו גם, כשלעצמו, מבולבל ולבטח לא מגובש. לקראת אמצע הטקסט דה נרוואל מתחמם מעט ותמונות חיות והבחנות מעניינות מתחילות לנבוע מעטו, אך זה קלוש מדי ומאוחר מדי.
ועם זאת, מעניינת בטקסט אותה שאיפה עזה לריאליזם שיש בו – גם אם לא הריאליזם עצמו. בכך יש עדות היסטורית לעלייתו של הז'אנר, ללבטים שליוו את עלייתו זו, חמש שנים לפני אחד האירועים המכריעים בתולדותיו, פרסום "מדאם בובארי". ועדיין חידה בעיניי מדוע מציב דה נרוואל את דיקנס כמופת לריאליזם הזה ולא את בן ארצו, בלזאק. דיקנס מופיע כמה פעמים לאורך הטקסט, ובלזאק, שמת ב-1850, שנתיים לפני פרסום הטקסט – אף לא פעם אחת. הרי, לכאורה, אין במה להתבייש בריאליזם של בלזאק ולפנות לעברה האחר של התעלה? האם משום שדה נרוואל נהנה לטפח רגשי נחיתות צרפתיים? כי הקנאה באנגלים ב"לילות אוקטובר" נוגעת גם לכך שלונדון היא עיר ללא הפסקה ואילו פריז לא: "אבל למה פריז שונה כל כך מלונדון? עיר בירה גדולה אינה צריכה ללכת לישון אף פעם". בנוסף, תורמת לעניין בקריאה הטענה המשכנעת של בני ציפר בגב הכריכה ש"לילות אוקטובר" מהווה חלוץ בז'אנר השיטוט, וגיבורו הוא אחד המשוטטים הראשונים בספרות העולם.
התרגום חי וקולח אך במקומות אחדים ההערות בתחתית הטקסט והתרגום לא תמיד מדויקים ומוגהים. "הריאליסטים" שמזכיר דה נרוואל כניגוד ל"נומינוזים" אינם "פילוסופים שטענו לקיומה של מציאות חיצונית שאינה תלויה בתפישתו החושית של האדם", כטענת ציפר, כי אם, בהקשר הזה, פילוסופים שצידדו בקיומה של ישויות אוניברסליות. כמו כן, אלה לא "נומינוזים", כפי שהוא מתרגם, אלא "נומינליסטים". ואילו במקום אחר תרגם ציפר "בימי האימפריה השנייה" כשברור בעליל (ואכן כך גם מצאתי אחרי בדיקה במקור) שמדובר ב"אימפריה הראשונה". בעמ' 62 צריך לכתוב 1846 ולא 1864. בעמ' 75 כשמתואר ויכוח בין מבקר ספרות המתנגד לריאליזם לבין נרוואל המספר ישנן מירכאות מיותרות הגורמות לבלבול (זהו מענהו של דה-נרוואל שדבריו אינם מופיעים כציטוט בטקסט ולא המשך דבריו של מבקר הספרות כפי שמאותתות לכאורה המירכאות). גם פרשנותו של ציפר ליצירה, באחרית הדבר המעשירה ככלל שלו, לפיה "בלי התחזות אין אמנות" נדמית לי לא רק מאולצת אלא הפוכה למגמתו של דה נרוואל.
מבקר חופשי 