בהוצאת "פרדס" הוציאו (הוציאו בהוצאה מחודשת, כמדומני) שני סיפורים של סופר האימה האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) בתרגומו של עודד וולקשטיין.
לאבקראפט נחשב לאחד מאבות סיפור האימה, אבל היות שהז'אנר אינו מושך אותי במיוחד לא הייתי מגיע אליו לולי מישל וולבק. הספר הראשון שפרסם וולבק בחייו היה ספר של ביקורת ספרות על לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים", 1991). הספר מצוין, אבל הוא עניין אותי בגלל וולבק ולא בגלל מושאו. ככלל, התבטאויות מוקדמות של אנשי עט הינן הרבה פעמים חשובות במיוחד, כי תמצית ראיית עולמם מקופלת בהן ולעתים בישירות שאינה מצויה בהמשך דרכם.
אחד הדברים שמשכו את וולבק בלאבקראפט, ושנראה לי כאחת החולשות של וולבק, הוא התפיסה שמקדם לאבקראפט בסיפוריו של איזה כוח רוע זדוני אדיר שמאיים על האנושות. בהתאם לתפיסה זו אמר וולבק בראיון ב-1995 שמה שמניע את היצירה שלו הינה התפיסה ש"היקום מושתת על היפרדות, סבל ורוע".
שהיקום מושתת – אולי לא "מושתת", אבל כרוך הדוקות בְּ – סבל והיפרדות, קשה להכחיש (במאמר שפרסמתי לאחרונה עמדתי על הקירבה הרבה, אפילו המופלאה, שיש בניסוח הזה של תפיסת העולם של וולבק לזו שניסח יעקב שבתאי כתפיסת העולם שלו). אבל מרב הסבל נובע מאדישות – לא מ"רוע". מאדישות היקום כלפינו בני האדם, ממקריות קיומנו וכו'. "רוע" מכניס תיאולוגיה, מכניס אלוה, מכניס ליקום תיאולוגיה מהופכת ואלוה זדוני. זו נדמית לי השקפת עולם לא מדויקת ואף ילדותית (ומכיוון אחר, אומר בזהירות, נוצרית יותר מאשר יהודית).
אך התיאולוגיה המהופכת והכוחות האדירים הזדוניים קיימים ביצירת לאבקראפט בדמות המיתוס של "קת'ולהו", על ישויות זדוניות שמחכות לצוץ ממצולות הים ולהרע לאנושות.
לא אאריך באשר לסיפורים. הראשון מציג את המיתוס של קת'ולהו ("קריאתו של קת'ולהו") והשני ("הצל מעל אינסמאות'") מציג פיתוח שלו. נהניתי מקריאתם. מהשני יותר מאשר מהראשון. האם פחדתי? ככלות הכל מדובר בספרות אימה והשאלה במקומה.
מהסיפור הראשון כלל לא. וההנאה הייתה יותר אינטלקטואלית בטיבה. מהשני מעט כן. אולי "פחדתי" אינה המילה המדויקת, אבל הייתי במתח, האם הגיבור ייחלץ מרודפיו?
המטפיזיקה הלאבקראפטית, כאמור, לא מעניינת אותי במיוחד, אבל הוא ידע לכתוב סיפור, כלומר יש לו את כל היכולות הצוננות של כותב פרוזה בדיונית (בקיאות בפרטים ושימוש נכון בהם, יכולת להעמיד עולם מהפרטים הללו, חלישה על בניית העלילה) שאנחנו מקשרים אותן פחות עם נביאים הוזי הזיות ומכשפים תקופי ביעותים ויותר עם רואי חשבון ומהנדסים.
התרגום של עודד וולקשטיין, בעברית הבארוקית שלו, מהנה מאד והוא גם מותאם במקרה הזה במיוחד לטקסט. לא רק משום שאני מנחש שהאנגלית של לאבקראפט בארוקית בעצמה, אלא משום שחלק מהאימוֹת המתוארות כאן מתוארות באופן מופשט. וזאת או משום שהן רק מנוחשות על ידי הגיבורים, או משום שכביכול אי אפשר להביען במילים. בקיצור, חלק מהאימה כאן נוצר מצירופים לשוניים והקונוטציות שלהם ולא מדברים קונקרטיים. האימה נוצרת בשפה, במילים אחרות.
ולכך צריך מתרגם בר הכי – וולקשטיין הוא כזה.
מבקר חופשי 