מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בארני נוריס הוא סופר, מחזאי ומשורר בריטי צעיר (יליד 1987) ועטור פרסים שספר הביכורים שלו הזה זכה בפרס לרומן ביכורים.

הרומן מתרחש בעיר סולסברי שבדרום אנגליה. העיר היא מקום מפגשם של חמישה נהרות המתמזגים לנהר אחד. נוריס הציב את העובדה הזו בכותרת הרומן אך הוא משתמש בה כמטפורה טופוגרפית למפגש של חמש דמויות בתאונת דרכים אחת אחת בערב שליו בסולסברי. עיקרו של הרומן נע מדמות אחת לבאה אחריה, כשהוא מספר את סיפורה שלפני התאונה, במהלכה ולעתים אחריה. הדמויות: מוכרת פרחים בשנות הששים לחייה שהינה גם סוחרת קטנה בסמים קלים; רעייה של איש צבא המוצב באפגניסטן השרויה במשבר אמצע החיים; איכר זקן מאזור סולסברי שאיבד זה עתה את אשתו למחלת הסרטן; תלמיד תיכון מופנם שזוכה באהבת נעורים אך מגלה שאביו חולה מאד; עיתונאי קרייריסט לשעבר שנמלט מלונדון וכעת הוא מאבטח באחד מהאתרים הארכיאולוגים המפורסמים שבקרבת סולסברי.

נוריס הוא סופר מיומן. על מנת לרענן בשביל הקורא את חווית הקריאה מסופר סיפורה של כל דמות באופן מעט אחר. החשיבה הצורנית הזו מובילה את הקוראים ממונולוג של מוכרת הפרחים (שנחלק לשני סוגי פונטים: סיפורה בעבר וסיפורה בהווה) לסיפורו של התיכוניסט שמקוטע מדי פעם במשפטים חגיגיים ו"סיפוריים" שהוא מנסח לעצמו המתחילים ב"היה היה" ("היה היה נער שתהה לאן לוקחים בנות לדייט" וכיו"ב), משם לסיפורו של הזקן המקוטע במכוון בדיאלוג בינו לבין חוקר המשטרה שמתחקר אותו על התאונה, עבור לסיפורה של רעיית הקצין שמסופר כיומן אישי שהיא כותבת לעצמה ועם זאת מפנה את דבריה לבעלה הנעדר.

יש לנוריס גם את היכולת לרגש. הוא מצליח לעורר אמפטיה לדמויות שלו, תוך כדי פריסה משכנעת של עולמן הפנימי והחיצוני, ולעתים האמפטיה הזו מחלחלת עמוק בנפשו של הקורא (לפחות הקורא הזה). מוכרת הפרחים והדילרית, אשת שוליים מעט אבודה, שבנה מתנכר לה ובפתח הרומן היא נתפסת בהחזקת חומרים. ההתבגרות שנכפית על הנער הביישן כשהוא מגלה כמעט בד בבד את האהבה המסעירה ואת המוות הקרב של האב באותו גיל שבו "מתחילים להיפרם הקשרים הקודמים שיצרת בחייך. מה שחלקתי כנער עם אבי החל להיפרם ברגע שבו ראיתי את סופי לורנס". ואולי בעיקר התיאור של הדיכאון של רעיית הקצין, שעובדת כמזכירה וכשחקנית חובבת. היא לא לגמרי מודעת לכך שהיא בדיכאון חריף והקורא עוקב בחמלה אך גם במתח לראות מה יהיו תוצאותיו, כי נראה שהן אינן מבשרות טובות. ישנו גם סב-טקסט מעניין של תוקפנות כבושה שהיא אינה מעזה להפנות לבעלה בקטעי היומן שלה. הנה קטע, שלב בדיכאון המתחשר אט אט ותוקפנות שאינה מעזה לפרוש את מלוא מוטות כנפיה: "ואני חושבת שאיכשהו הכנסתי לעצמי לראש שכשבאמת נתחיל את החיים יחד, אתה ואני, מעברי הדירה יואטו ונמצא קצב משלנו, או ליתר דיוק, קצב שיתאים לי. וזה כמובן לא קרה כל עוד אתה בצבא. אבל אני חושבת שככל שחלפו השנים ואורח החיים לא השתנה, התחלתי להרגיש אבודה בנוגע לצורת החיים שלנו, כאילו אין לי שליטה, כאילו אני לא יודעת לאן פנינו מועדות. וברגע שמתחילים להרגיש סחף, הכל מחמיר, נכון? כי כל הקטע בחיים טובים, למיטב הבנתי, הוא לא להודות שאנחנו נסחפים בהם".

הספר הזה, אם כן, כתוב בכישרון, בשום שכל, ברגש. ודווקא משום כך הוא עורר אצלי ביתר חריפות שאלה שמעסיקה אותי זה מכבר, כשאני קורא ספרות ישראלית ומתורגמת, ספרות שכתובה היטב ובכל זאת אני מרגיש שזו אינה ספרות "גדולה". מה חסר לאותם ספרים של כותבים מוכשרים, ספרים שאף זוכים בפרסים רבים, בביקורות משבחות, במכירות נאות, אך עם כל הערכתך להם אתה (או אני) יודע שהכתיבה בהם היא אכן "טובה" אך לא מעבר לכך. מה זה "המעבר לכך" הזה?

במקרה של נוריס אפשר להסביר באופן מעט מקומי את מגבלות הרומן שלו כך: יש כאן שימוש מעודן אך נוכח באסונות ומשברים נפשיים בין אישיים ואישיים חריפים על מנת להפעיל רגשית את הקורא. חייה של מוכרת הפרחים נעים מכישלון לכישלון; הזקן שאיבד את אשתו ולאחר מכן נקלע לתאונה קטלנית; התיכוניסט שעומד לאבד את אביו ואולי גם את אהבתו הגדולה וכו'. הציטוט שהציב נוריס בראש הרומן, מיצירת המופת "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, משמש למעשה כגול עצמי. כי אליוט מדברת בציטוט זה על הטרגדיה שקיימת בקיום היומיומי ועל הקושי שלנו לבוא לידי "התרגשות עמוקה בשל מה שאינו בלתי רגיל".

אבל נראה לי שמעבר לעניין המקומי הזה, לאותם ספרים טובים, מקצועניים, רגישים, כמו ספרו של נוריס (ואני מתנצל בפני הסופר שאני נתלה בספרו המוצלח על מנת להבהיר את הנקודה הזו; אך, כאמור, דווקא על שום מוצלחותו הוא מעורר את השאלה ביתר עוז), חסרים שני דברים, הניצבים בשני קצוות כמעט סותרים. חסרה להם ראיית עולם ייחודית, חוש פרופורציה מקורי באשר לערכם השונה של הדברים בעולם, אותו זה שהופך סופרים טובים לשונים זה מזה, כפי שתיארה וירג'יניה וולף בהערה מאלפת בספר הביקורות שלה "הקורא המצוי". וחסרה להם, מכיוון אחר, היפתחות מלאה לעולם כפי שהוא, איזו הצפה שהרוח האמנותית הגדולה מוצפת בה במגעה עם העולם. הסופרים המקצוענים מרוכזים הרבה יותר בציר שבינם לבין הקורא, כיצד לגרום לו להרגיש, כיצד להשאיר אותו כקורא וכו' מאשר בציר שבינם לבין "החומרים" שלהם, כלומר בינם לבין העולם. כך שתמיד נותרת התחושה ברומנים הטובים האלה של קריאה ב"ספר" ולא של מגע בלתי אמצעי בהוויה.