על "זוּלֵיכָה פוקחת עיניים", של גוּזֶל יָכינָה, 489 עמ' (מרוסית: חמוטל בר-יוסף, בהוצאת "כרמל")

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הרוסי המכריס הזה ראה אור ב-2015 וזכה שם בכמה פרסים מרכזיים. הוא תורגם כבר ליותר מעשרים שפות ועובד לסדרת טלוויזיה רוסית. הסופרת, גוּזֶל יָכינָה, נולדה ב-1977 בקאזאן שבמזרח החלק האירופאי של רוסיה. בקאזאן חיה אוכלוסייה טטארית-מוסלמית גדולה והסופרת,  כמו הגיבורה שלה, ממוצא זה.

מדובר ביצירה אפית, שדרך סיפורה של הגיבורה, זוּלֵיכָה, מספרת על אחד האירועים הטראגיים של תקופת השלטון הסובייטי. השלטונות הקומוניסטיים הגלו בשנות השלושים של המאה ה-20 מיליוני איכרים אמידים יחסית, שכונו "קוּלאקים", בגלל שהם תפסו את בני המעמד הזה כמעמד קפיטליסטי, אנטי-פרולטרי. בפתח הרומן, זוליכה בת השלושים גרה בכפר מוסלמי-טטארי ליד קאזאן. בעלה, מוּרטאזה, מנהל את משקו בתבונה. הוא גם בעל עריץ. חותנתה של זוליכה מתנהגת איתה אף ביתר עריצות מאשר בעלה. יחידת פרשים בולשביקית מגיעה לכוף את הקולקטיביזציה על הכפר. מורטזה מתנגד ונהרג. זוליכה מוגלית עם כפריים נוספים לקאזאן ומשם נשלחת ברכבת עמוסה במאות אנשים לסיביר. במסע הארוך מזרחה היא מגלה שהיא בהיריון. במסע הארוך גם מתים רוב רובם של הנוסעים, ממחלות ברכבת או מטביעה בנהר כשהם מועלים על ספינה. עלילת הרומן נפרשת עד אחרי מלחמת העולם השנייה ומתארת את היישוב שמקימים הגולים במרכז השממה הסיבירית, ליד נהר היניסיי הענק, יישוב שבתוכו חיים זוליכה ובנה.

המושג "ריאליזם" הוא מושג מתעתע. האם מדובר כאן ב"ריאליזם"? לא פחות משהוא ריאליסטי הרומן מלודרמטי. "מלודרמה" היא ריאליזם שעורכים בו מניפולציות ליצירת אפקט רגשי. למשל, על ידי הקצנות של סיטואציות. כאן, לדוגמה, התעמרותה של החותנת בכלתה. או על ידי בזיקת ססגוניות לטקסט. כאן, למשל, על ידי יצירת דמות של רופא נשים ממוצא גרמני, המוגלה גם הוא, רופא שסובל ממחלת נפש אך הוא טוב לב עד מאד. או על ידי צירופי מקרים לא סבירים. כאן, למשל, בדיוק באותו רגע שמפקד מחנה הגולים, איגנטוב, הנמשך אל זוליכה, מפתיע אותה ומבקש לממש את אהבתם ביער, מתגלה בזירה דוב. ואם זה לא מספיק: הופעת הדוב גורמת לבנה הפעוט יוסוף לעמוד על רגליו, לאחר סירוב ארוך מצדו ללכת. פלובר במכתב מפורסם כתב שעל הסופר לֹשרוֹת ברומן כמו אלוהים בעולם: נוכח בכל אך בלתי נראה. במלודרמה, בניגוד לריאליזם, אתה חש בנוכחותו של הסופר, המזיז את חייליו מפה לשם, משם לפה, על מנת ליצור אפקט חזק יותר על הקורא.

כך שלא מדובר כאן ביצירה גדולה, לא מדובר ב"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, רומן שקצת דומה לו (אֵם ובן בתוך תהפוכות ההיסטוריה הנוראות של המאה ה-20) ואולי המחברת הושפעה ממנו. אבל הרומן מרשים ומושך לקריאה מבחינות אחרות. חלק מרכזי ברומן, ומבחינתי המושך ביותר לקריאה, הוא תיאור מרחב הפרא הסיבירי ואיך בתוכו בונים הגולים מאפס יישוב שניתן לחיות בו. החלק הזה הזכיר לי חוויות קריאה מכוננות מהנעורים, על בני אדם במלחמה באיתני טבע ובמרחבי טבע שוממים. כאן: המלחמה בקור הנורא ("לפעמים הטייגה כולה הייתה מוכת סערה, שייללה במשך כמה ימים, שרה, צעקה בארובת האח, שלג התעופף על האדמה בזרם סמיך. במזג אוויר גרוע שכזה אי אפשר היה ללכת ליער – אפילו אל ערמות העצים הם הלכו קשורים זה אל זה"), המלחמה להשיג מזון בעזרת ציד ודיג ("הוא למד ללכת בשקט, לחדד את אוזניו, לירות בדייקנות. הוא כבר הבחין בעקבות על פני השלג, כאילו קרא הודעות שהשאירו החיות. סימנים ארוכים ומרווחים הם שפנים, עבים ונמשכים – של תחשים, קלים ורצופים – של סנאים"), המלחמה במחלות. היותו של המקום שכוח אל מודגשת אף יותר בשנות מלחמת העולם השנייה, כשהשמועות על המלחמה הנוראה מגיעות אל הישימון הסיבירי כמו חדשות מכוכב אחר. יכינה שולטת בפרטים, היא מכוננת עולם מוחשי, חושני ואמין כשהיא מתארת את כל העלילה האפית הזו: את המסע האינסופי של הגולים, את הישימון הפראי שהם נזרקו לתוכו, את המאבק לשרוד, את היכולת האנושית "לגור ולהסתדר, ולרהט גם לוע של אריה, אם אין מקום אחר", כמאמר המשורר (יהודה עמיחי).

מעבר לקו העלילה הגדול, ישנם כאן מקטעים קטנים של פרוזה משובחת, קצבית, לופתת במילים מגששות-נצמדות מציאות גבשושית בעלת שטח פנים עשיר, מקטעי פרוזה שנתונים כאן בלבוש מרנין לפרקים בעבריותו השורשית של המתרגמת חמוטל בר-יוסף.

באמצעות דמותו של איגנטוב, המפקד המאמין בקומוניזם אבל שלבו לא נותר ערל לסבלם של הגולים ולנבזותם של פקידי ממשל עמיתים, ביקשה יכינה למקד את המסר הפוליטי שלה: הקומוניזם נשען גם על אנשים עם כוונות טובות, אך תוצאותיו היו אכזריות. אבל המסר הפוליטי הזה אינו טרי או מעניין ב-2020. יכינה השתמשה בזיכרונותיה של סבתה כשכתבה את הרומן. פריט המידע הזה, המופיע בגב הכריכה, הוא זה שנראה לי בעל משמעות מיוחדת בעידננו, עידן הקורונה. בעבר, הנטייה של סופרים ישראליים ולא ישראליים לחזור ולגרור את מאורעות המחצית הראשונה של המאה העשרים על מנת לכתוב בתחילת המאה ה-21 מלודרמות עבות כרס, נראתה לי אחת הרעות החולות של הספרות בזמננו. העולם של שלהי המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 הרי כה שונה מזה של המחצית הראשונה של המאה העשרים; זהו עולם של שפע ומחלות של חברת שפע ולא עולם של רעב ומלחמות ומגפות ואידיאולוגיות לוהטות. אבל ב-2020 נראה פתאום העולם של הסבים והסבתות שלנו לא כל כך רחוק. נכון, למרבה השמחה אנחנו לא שם ונקווה שלא נגיע לשם. אבל אתה שומע יותר ויותר אנשים שפונים לדורות ההם על מנת להתנחם: אם הם עברו את מה שעברו, גם אנחנו נעבור את המצוקות שלנו, שבכל זאת קלות לאין שיעור. במובן זה, "זוליכה פוקחת עיניים" הוא גם טקסט רלוונטי: בנחמה שיש בו על דרך ההשוואה.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: