מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במקור הספרדי מ-2013, כפי שמציין המתרגם רמי סערי, נקרא הרומן הזה "הדמעות של סן לורנסו". בליל סן לורנסו שחל באוגוסט נהוג בספרד לצפות בכוכבים נופלים, תופעה שמימית שרווחת בעת הזו במיוחד, ומלהיבה בעיקר את הילדים. אביו של המספר נטל את בנו בילדותו לצפייה כזו, ליל שנחקק בזיכרונו, ובזמן ההווה של הרומן, המספר בן ה-52 נוטל את בנו שלו לצפייה לילית דומה. כשקוראים את הרומן בשלמותו מבינים שכוכבים נופלים, כלומר הזמן ששוחק גם גרמי שמיים נצחיים לכאורה, הוא המטפורה התשתיתית של הרומן המלנכולי, היפה והמרגש הזה. "כאשר אני מסתכל עליו בעודו מביט בשמיים, שרוע על השמיכה שהבאתי בשבילו מהמלון, זאת שאנחנו חולקים כמו שני חברים, אני חש שהוא בה בעת מתרחק מן הילד שעודנו, אותו ילד שממנו הוא עתיד להיפרד, אחת ולתמיד, בקרוב מאד. כך יעשה משנה לשנה, כפי שקורה לכולנו, והוא יהיה הראשון אשר יופתע מכך".

תודעת חלוף הזמן, כה מרכזית בספר הזה, מוחרפת לא רק משום שבצפייה הלילית עם הבן נזכר האב בצפייה דומה עם אביו שלו, לפני שנות דור. היא מוחרפת מפני שהיא מתרחשת באיביזה (סערי מתרגם "איביסה"), האי המפורסם שהמספר גר בו בצעירותו חיי חופש ונעורים, כשהאי רק החל להיות מתויר כל כך (ובכל אופן, זיכרונותיו העמוקים הם מהעונות הלא תיירותיות באי). "באי הזה ובלילה הזה הזמן מכביד יותר מכרגיל […] הזיכרונות מתקופת שהותי באיביסה נובטים בחשכה, והם מורים לי כי השנים שחלפו מאז כבר רבות מספור, וכמו כן הם מראים שהעולם השתנה בינתיים ממש כמו האי וכמו חיי". מדוע עזבתי בעצם את האי, שבו חלפו עלי "השנים הטובות בחיי"? שואל את עצמו המספר. אולי משום ש"אפילו מן האושר מתעייפים"?

כשהוא לצד בנו, הדרוך לקראת הכוכבים החורגים ממסילותיהם, נע המספר בזיכרונותיו על פני עברו. הוא מרצה נודד באוניברסיטאות אירופה לשפה ולתרבות הספרדית, עקור וללא שורשים. גם יחסיו עם אמו של ילדו הסתיימו זה מכבר. הוא מתחרט כעת על שלא היה נוכח יותר בחיי בנו ואף מתחיל לחוש געגועים למולדתו ספרד ונחוש לחיות בה. זכרונותיו נוגעים גם לאמו, כיום דמנטית ובבית אבות ולאחיו, שמת בתאונה בנעוריו של המספר ולאביו, כמובן, שהוזכר כבר לעיל. הזמן חולף, ניגר, ביעף, והמספר מנסה לקבע כמה יתדות בחולות הנודדים של הזמן: הבן שנולד לו, הארץ שהיא מכורתו, יתדות הזיכרונות עצמם.

הבדידות, שבעבר הייתה "כה מעשירה, מענגת ועתירת אפשרויות בחירה, נהפכה בהדרגה לחשוכה", מהרהר המספר כשהוא מנסה להדק את קשריו עם בנו. אותו חושך של בדידות, ברגע אחר ברומן, מתואר ככזה שהתעצם ללא נשוא כשהגיע המספר ללמד באופסלה שבשוודיה, בקצה השני של היבשת. הלילה הצפוני החורפי הארוך איים לחנוק אותו, כך גם איימו לעשות זיכרונותיו. הוא מתמהמה באוניברסיטה ובבארים, מפחד לחזור לביתו. ולבסוף מנסה לכתוב רומן, שיכיל את זיכרונותיו, "להטיל באמצעות לילה צלול יותר אלומות אור על חשכת הלילה שבו חייתי אז". אולם הוא אינו מצליח. "לא היה בכתיבה כדי להטיל אור על חיי, וגם לא כדי לסלק את חשכת העולם". 

הרומן הזה כתוב באותה מתכונת לירית משתהית, שבה ההתעכבות על הרגשות ופיתולי ההתנסחות של המספר מרכזית יותר מאשר מתיחת קוי העלילה והאירועים הנפרשים בספר, מסורת ספרותית אירופאית שנציגים שונים שלה בעשורים האחרונים הם ברנהרד, זבאלד ובן ארצו של לימסארס, חווייר מריאס. במלנכוליות העמוקה של הרומן קרוב לימסארס במיוחד לזבאלד שציטוט ממנו מופיע בפתח הרומן. פרוסט, כמדומה, ניצב מאחורי הרומן הזה גם כן, בהתמקדותו של הרומן בזיכרון, בהתמקדותו בזמן: "הדבר היחיד שלא ייעלם הוא הזמן. בדיוק כפי שאמר לי אבא שלי בלילה ההוא על הגורן". מדובר ברומן איטי, יש לציין בפני הקוראים הפוטנציאליים, אבל האיטיות הזו רוויה רגש, היא מאתגרת ולרוב מתגמלת בסיום המעקב אחר המשפטים המפותלים לעתים. אין כאן מניירות של רומן "איכותי".

רוויות רגש הינן בעיקר השיחות של המספר עם בנו. הבן מגלה לאביו שהאזין לכמה שיחות של הוריו שקדמו לפרידתם והוא אינו מבין עד תום מדוע נפרדו. "זה קורה לכל הבנים. כולנו מבינים באיזשהו שלב למה ההורים שלנו עשו את מה שעשו. וזה יקרה גם לך. אתה עוד תראה עם הזמן", אומר האב. הזמן חולף, אך פדרו, הילד, עדיין לא יודע זאת, מהרהר האב במקום אחר ברומן: "מה פדרו חושב אילו ידע עתה, שהכול עובר ונעלם כמו האורות שניצתו בתבל לפני מיליוני שנים, ולפתע פתאום הם חדלים להתקיים, בדיוק כמו האור שזה עתה נעלם? האם גם אז היה רגוע כפי שהוא עכשיו?".

שלושה רומנים ושני ספרי שירה של לימסארס, יליד 1955, תרגם סערי, אך לפני כעשרים שנה. התרגום הנוכחי עורר בי סקרנות מתונה לגביהם.