מבקר חופשי

ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן" ("כנרת זמורה דביר"), מוגדר בכותרת המשנה שלו "ביוגרפיה של ידידות". מדובר בידידותה של הכותבת עם עמוס עוז.

בניגוד לספר השיחות שערכה שירה חדד עם עמוס עוז בערוב ימיו, "ממה עשוי התפוח?", הספר הזה אינו מכיל מידע חדש רב. אך מפצה על כך תחושת האבל העמוק שהספר הזה ספוג בה. האבלות הקודרת על הסתלקותו של מי שקשה להאמין שיכול להסתלק, בגין נוכחותו המשמעותית כל כך, מחלחלת לקורא, מחלחלת את הקורא.

"עניינים אנושיים" הוא רומן סנסציוני של סופרת צרפתייה בשם קארין טואיל (הוצאת "אריה ניר"). הוא עוסק בסופו של חשבון במשפט אונס (בדיוני) של צעיר שצעירה טוענת שאנס אותה והוא מכחיש זאת. הספר סנסציוני, כאמור, ועם זאת קראתי אותו עד תום, בגלל עניין שולי: ניתן ללמוד ממנו כמה דברים על צרפת העכשווית ובעיקר על האליטה הבורגנית-בוהימיינית שלה. מה הם קוראים, למשל? מי נחשב שם להוגה רלוונטי? ואף – אך זה קרוב יותר לנושא המרכזי – מהן עמדות הצרפתים בסוגיות ה – Me Too? דברים שבחלקם את הקורא הטיפוסי של הספר לא מעניינים, הביאו אותי לקרוא אותו עד תום.

גם את "מגרה בניו יורק", של ג'ורג' סימנון ("עם עובד"), קראתי גם בגלל עניינים צדדיים ודומים. כיצד ממשיג סימנון ב-1946 את ההבדלים בין אמריקה לצרפת. אחד ההבדלים הדי זועקים, אם הבנתי נכון את פיתרון העלילה הבלשית, הינה שמגרה די אדיש לרצח מתוך תשוקה שמתגלה לו במהלך פיענוח החקירה (מדובר בבעל שרצח את אשתו שבגדה בו). הוא משאיר את זה למשטרה האמריקאית. זה לא ממש פשע בעיניו, כך נדמה (ושוב, אם הבנתי נכון. כי קצת הסתבכתי בהתרה של העלילה הבלשית).

הנאה רבה נהניתי מהנובלה של אלפרד הייז, "העולם עוד יכיר את פני" ("תשע נשמות"). נובלה על הוליבוד משנות החמישים שמזכירה את הכתיבה המעניינת על הוליווד של פיצג'רלד, באד שולברג ועוד. יש שם שימוש וירטואוזי גם ב"דיבור עקיף". אבל לא בגללו נהניתי מהנובלה. אלא – אבוי – בגלל הסיפור עצמו.

עוד ב"תשע נשמות" קראתי את הנובלה "פחד" של סטפן צווייג, העוסקת כמו "העולם עוד יכיר את פני", ביחסים שמחוץ לנישואים. תענוג שנגרע מעט מהתרת הנובלה שהינה סנסציונית משהו.