על "הלילה בגרנדה", של ברוך דרור, בהוצאת "ידיעות ספרים" (136 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הלילה בגרנדה" מסופר בפרקונים קצרים בני שלושה ארבעה דפים, בתזזיתיות רגשית המחלחלת לקורא ושעם זאת, מוזיקליות ובחירת מלים קולעת שומרת עליה מפני כאוס. אך כאוס מסוים מצוי בכך שהסיפור שמסופר כאן אינו נע קדימה באופן כרונולוגי אלא מדלג בין זמנים, לעתים באופן מעט מבלבל. סיפורו של המספר-הגיבור כולל זיכרונות מסויטים ממלחמת לבנון הראשונה, ותיאורים של דיכאון, מאניה והתקפי הזיה מאנים ואחרים, ובעקבותיהם אשפוזים וטיפולים, כולל טיפול בנזעי חשמל, שעברו עליו לאחריה. כמו כן, מתאר המספר את היכרותו עם אשתו האוהבת והתומכת, ללי, ואת אהבתו לבתו, איגי, על רקע משבריו הנפשיים.

חלק ניכר מתיאורי הסבל הנפשי עזים. ועוצמתם הרגשית מעוצבת באופן אסתטי על ידי המקצב, התחביר ובחירת המילים המדייקת, כך שגולמיות הסבל עוברת התמרה לספרות. אעיר רק שתיאורי המאניה משפיעים פחות על הקורא מאשר תיאורי הדיפרסיה. אולי בגלל סיבה דומה לזו שמביאה את אשתו של המספר לומר "שהיא מעדיפה אותי מדוכא מאשר עם המאניה. במצב הזה היא לפחות מזהה שזה אני ואילו בתקופת המאניה אני מישהו אחר".

אבל על מה, בעצם, הספר? המקום הנרחב יחסית שניתן כאן לתיאורי מלחמה מלבנון ובתוכם לתיאורי פחדים מהמלחמה גם לא בזמן לוחמה (דווקא בזמן לוחמה ממש מתגלה המספר כלוחם מתפקד מן השורה) מוביל להנחה שהספר עוסק בהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

בדיון משפטי, המתואר כאן, על זכאותו לקצבה ממשרד הביטחון בגלל טענתו שהוא סובל מפוסט-טראומה, טוען הפסיכיאטר מטעם משרד הביטחון: "שלאורך כל תקופת השירות לפני האשפוז ניכר בעליל שהתנהגתי בצורה דיכאונית ושהמחלה התפרצה לדעתו עוד בתיכון". ואכן, הבקשה לקבלת קצבה נדחית.

על אף האכזריות שבכך, וכמובן רק מתוך הנתונים שמספק הספר בעצמו, איני בטוח שהכרעת בית המשפט שגויה לחלוטין. הנתונים שמספק הספר מראים שהיו סימנים מוקדמים לנוכחות כאבי הנפש של המספר עוד לפני לבנון. כמובן, ייתכן מאד שללא הטריגר של המלחמה הם היו נותרים לטנטיים. בכל אופן, מתוך נתוני הספר נדמה לי שברור כי הנושא של הספר לא יכול להיות, ולבטח לא יכול להיות הנושא המרכזי, הפוסט טראומה.

אז האם הנושא הוא בפשטות הדיכאון? כפי שמסמנת לשון הכריכה האחורית ("כארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם חולים בדיכאון, ובערך כל דקה אחד מהם מתאבד")? כאמור, המחלה שממנה סובל המספר אינה רק דיכאון ואולי אפילו מקיפה יותר ממאניה-דיפרסיה.

השאלה "על מה הספר?" היא שאלה לא זניחה מבחינה אסתטית. כאשר מנסים להעריך חוויה ספרותית שאלת הלכידות שלה עולה באופן טבעי. ואם הפרקים הקצרים של הספר כתובים אכן ברהיטות, בבחירת מילים מושכלת, באפקטיביות רגשית ובמוזיקליות, הרי שההתרוממות של הקורא לרגע מעל לפני השטח מעלה את שאלת המכלול.

אני סבור שניתן להציע נושא מלכד לרומן הזה, כזה שיכלול הן את חוויות הצבא והן את תיאורי הסבל הנפשי שמצויים פה. הנושא אינו "פוסט טראומה" בעקבות אירועי לחימה. הנושא הקרוב לכך הוא נושא ותיק ומרכזי בספרות העברית וניתן לכנותו "גבריות פגיעה בהתנגשותה עם האתוס הגברי של החלוצים והלוחמים העבריים". בגלל כורח ההיסטוריה, לא בגלל "אשמה" של מישהו (אני מסרב לשיח הילדותי המניכאי של "טובים" ו"רעים"), תבעה הציונות ואחר כך הישראליות מגבריה להיות קשוחים, עזי נפש, גבריים ואולי גם שתקנים. אלא שלחלק מהם התביעה הזו הפכה לסיוט. וחלק ניכר מחשובי הסופרים העבריים עסקו בדיוק במתח הזה. אזכיר רק שתי דוגמאות בולטות: הסיפור "דרך הרוח" של עמוס עוז ו"התגנבות יחידים" של יהושע קנז.

גם כאן מדובר בסיפורו של גבר רגיש, פגיע, בעל נפש אמנותית, שנפגש עם הערכים הגבריים הסותרים שתובעת הישראליות. 

עוד לפני לבנון, בבקו"ם, בניסיון להסביר מדוע הוא אינו מתאים לשרת בקרבי, מקריא הגיבור שיר על המשורר הספרדי לורקה באוזני קצין המיון בבקו"ם (כותרת הרומן לקוחה מהשיר הזה). הוא מנסה להסביר לקצין המיון מי הוא לורקה: "אני חושב שהוא היה מאד רגיש והוא חי בתקופה מאד מטלטלת". לורקה היה גם "הומוסקסואל וקומוניסט", אבל לא אני, מוסיף הגיבור. הקצין מנפנף אותו ואת לורקה בבוטות. בטירונות, שוב, עדיין לפני לבנון, מוסיף ומספר לנו הגיבור: "כל החיילים במחלקה שונאים אותי, אני יודע. אני הכי רזה והכי חלש מכולם, אחרון במסעות, אחרון להתייצב למסדר בוקר, אחרון באימוני הכושר". תחושת אי הכשירות הזו מועצמת לנוכח הדוגמה שנותן אביו של המספר ש"מספר לי בגאווה בכל ארוחת שישי על ימיו בצנחנים ואיך היה בין הראשונים להיכנס לרחבת הכותל המערבי". ועל אשפוזו הראשון, עוד בזמן הצבא אך הפעם אחרי לבנון, מעיר המספר: "איש מהמחלקה אינו מגיע, לא החיילים, לא הסגל. הם לא ממש אוהבים פחדנים שם".

כך שזהו סיפור על גבר ישראלי שסובל מפגיעות נפשית, מכאבים נפשיים, ועל הגבורה שהוא מפגין בעצם ההחלטה להישאר בחיים; סיפור של גבר ישראלי שכאבו מועצם על רקע תביעותיה של החברה הישראלית מגבריה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמיחי  ביום אוקטובר 21, 2020 בשעה 8:54 AM

    תודה. נשמע מעניין ומעט מאתגר.
    1. לסיפורי הגבריות הפגיעה בצל השירות הצבאי והרתיעה מהלוחמים המיתולוגיים אפשר להוסיף את "המפקד האחרון", מראשוני סיפוריו של א"ב יהושע.
    2. האיזכור של "רחבת" הכותל המערבי בפי אביו של המספר מעניינת. הרי לא הייתה רחבה בזמן בימי המלחמה אלא מעין סמטה. האם זו שגגת הכותב או שמא טעות מכוונת שנועדה ללגלג על האב?

    • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 21, 2020 בשעה 9:27 AM

      תודה עמיחי על הערותיך. לגבי הרחבה אז או שזו שגגה או שהכוונה נכנס למה שלימים הפך לרחבה.

  • עמיר  ביום אוקטובר 24, 2020 בשעה 4:25 AM

    הצגת נקודה מצויינת. לדעתי התימה הזו (אישית אני מכנה אותה תימת 'לא אני הוא האיש' בשאילה מפן) שצפה ממעמקי המעמסה הנפשית של הדרישות והציפיות (פנימיות וחיצוניות) הכרוכות בהיות אדם ציוני / ישראלי במאה העשרים, היא הפלטפורמה שעליה מתאפשרות פסגות הספרות העברית לדורותיה ואף מאפשרת פרשנות ברוח דומה לסופרים יהודים רגישים שאינם כותבים עברית – קפקא, בלו ואחרים, שלא לומר פרויד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: