על "סיפורו של ניצול", של גבריאל גרסיה מארקס, בהוצאת "עם עובד" (מספרדית: ליה נירגד, 131 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של הרומן (כז'אנר) עם ניצולי ספינות טרופות התחיל מראשיתו. "רובינזון קרוזו" מ-1719 נחשב לאחד מראשוני הרומנים וחוקרי הז'אנר הסבירו שהאינדיבידואליזם שנאלץ לחוות ולגלם קרוזו על מנת לשרוד מבטא תכונה בסיסית של הז'אנר בכללותו, שמגלף דמויות אינדיבידואליות. לא לחינם עלתה קרנו של ז'אנר הרומן במקביל לעליית הקפיטליזם האינדיבידואליסטי ובארצות הפרוטסטנטיות שהדגישו את היחיד על חשבון הקהילה-הכנסייה. 

אבל העובדה שאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים כתב גם הוא על ניצול בודד בלב ים הינה מקרית יותר. ב-1955, כשהוא עיתונאי קולומביאני בן 27, פירסם מארקס בעיתון את סיפורו של לואיס אלחנדרו וֵלַסְקוֹ. ולסקו ואיתו עוד שבעה אנשי צוות נסחפו אל הים הקריבי ממשחתת קולומביאנית שעשתה את דרכה מארה"ב לקולומביה. שבעה אנשי הצוות האחרים טבעו בים, אך הוא שהה עשרה ימים על רפסודה, ללא מים ומזון ולבסוף נסחף אל חופי ארצו. ההצלה הנסית הזו הפכה אותו לגיבור לאומי ואף שלשלה כסף רב לכיסו, כי מפרסמים ניצלו את הילתו לשלל מטרות (חברת שעונים פרסמה את שעוניה בסיועו, בגלל השעון שענד ולסקו וארח לו לחברה בכל ימי שהותו בודד בלב ים). אלא שלמארקס סיפר הניצול סיפור נוסף, בעל השלכות פוליטיות. מסתבר שלא סערה גרמה לאבדן חיי האדם במשחתת, אלא העובדה שאניית חיל הים נשאה מטען מוברח וחורג (מוצרי חשמל אמריקאיים וכיו"ב). הדיקטטורה הקולומביאנית של אותה עת הובכה מהסיפור, סגרה את העיתון בו התפרסמה הכתבה וסילקה את ולסקו מחיל הים. הכתבה ראתה אור בצורת הספר שלפנינו כעבור חמש עשרה שנה.

הסיפור, שמסופר בגוף ראשון מפי ולסקו, הוא, כמובן, עוצר נשימה. קשה להתחרות ב"סיפור" כזה. הרעב, הצמא, הפחד, הייאוש, מרחבי הים והשמים מכל עבר, הכרישים, מטוסי החיפוש שאינם מבחינים בניצול, האוניה במרחק כשלושים קילומטר שגם היא מפספסת אותו, ההצלה הפלאית. אבל בצד הסיפור האנושי המצמרר, וכמובן בדרגת חשיבות אחרת לחלוטין, ניסיתי לגלות בסיפור מה הוסיף מארקס, או חידד, על מנת להופכו לסיפור טוב יותר? במלים אחרות, מה ההבדל בין הסיפור כמו שהוא לסיפור שכתב אותו חתן פרס נובל לספרות, מי שכתב יצירות מופת כמו "מאה שנים של בדידות" (אגב, אינני מארקֶסיסט, אבל, איך אומרים, מה ששלו שלו)?

ישנה, כמובן, ההקפדה על הפרטים, שמעניקים לסיפור "מלאות". למשל, הציפייה בלילה לאורות המטוסים כשרק באיחור מנצה התובנה שבלילה אולי מאתרים את המטוסים טוב יותר, אבל הם לא יכולים לאתר אותך. או תחושת הזמן כשאתה לבדך: "השעה הייתה עשרה לשבע. אחרי הרבה זמן – שעתיים, אולי שלוש – השעה הייתה חמישה לשבע". על מנת לשמר את תחושת הזמן חורת ולסקו את הצטברות הימים והתאריכים בדופן הרפסודה, אך כיוון שהוא הושלך לים ב-28 לפברואר הוא שכח שיש בחודש זה רק 28 ימים וביום השלישי חרת 30 לחודש. "רק אז נזכרתי שזה חודש פברואר, וגם אם עכשיו זה נשמע טיפשי, הטעות הזאת בלבלה לי את תחושת הזמן". לא רק תחושת הזמן מאיימת להיעלם, גם תחושת המרחב ברפסודה המרובעת שלעתים סובבת על צירה. מי ים, מסתבר לפי הספר בעוד פרט מאלף, אינם חסרי ערך לגמרי בהשקטת צמא ורעב. כשולסקו מצליח לצוד שחף שנחת על דופן הרפסודה הוא אינו מסוגל לאכלו: "קל להגיד שאחרי חמישה ימי רעב בן אדם מסוגל לאכול הכל. אבל כמה שלא תהיה רעב אתה תיגעל מערמה של נוצות ודם חם, עם ריח חזק של דג נא ושחין".

המחקר בפסיכולוגיה של ההישרדות התמקד, אפשר להניח, בעזרת שאלותיו של מארקס לולסקו: "הרעב נסבל רק כל עוד אין סיכוי למצוא אוכל", מספר ולסקו, ולפיכך, כשהוא מצליח במאמץ עילאי לדוג דג אחד ואינו מצליח לרגע לחדור בעד לקשקשיו, הרעב מטרף את דעתו. הבדידות יוצרת צורך עז בחֶברה, והצורך נמלא בין בסיוע הזייה על חבר ימאי שנמצא כביכול ברפסודה או בלכידת שחף נוסף לשם הפגת הבדידות. סכנה גדולה היא סכנת האדישות: "יש שלב שבו כבר לא מרגישים כאב […] לא הרגשתי כלום חוץ מאדישות כללית לחיים ולמוות. חשבתי שאני גוסס, והמחשבה הזאת מילאה אותי בתקווה משונה ואפלה". לכן, כל רגש הוא בבחינת סימן חיים. כך הוא אף הפחד, כאשר ולסקו רואה לפתע בצד הרפסודה יצור מפלצתי, צב צהוב ענקי באורך ארבעה מטר, שצולל בפתאומיות ונעלם. "בגלל המראה הנורא התחלתי שוב לפחד. וברגע ההוא, הפחד ניחם אותי. אחזתי בחתיכת המשוט, התיישבתי ברפסודה והתכוננתי לקרב".

יש להניח שרגישותו הספרותית של מארקס תרמה גם לחידוד ההפתעה האירונית של ולסקו על כך שמציליו בחוף שאליו נסחף אינם מתרגשים במיוחד מסיפורו ואף לא מודעים בכלל לתקרית שגרמה לו: "אני חשבתי שלא יכול להיות מישהו שלא מכיר את הסיפור. האמנתי שברגע שאגיד את שמי האיש ימהר לעזור לי. אבל הוא בכלל לא הגיב".

בהקדמה לפרסום הספר ב-1970 כותב מארקס שהספר ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לו מה הטעם בכך. הוא טוען שמדכא אותו לראות שמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכות הטקסט אלא בשם שחתום עליו, במקרה הזה שמו של סופר מצליח ("מאה שנים של בדידות" ראה אור ב-1967).

אבל הספר נקרא בנשימה עצורה וסיפור המסגרת הפוליטי שלו מוסיף לערכו. כי כמו שכותב מארקס באותה הקדמה, ולסקו הוא גיבור לא רק בעצם שרידתו, אלא בכך "שהיה אמיץ מספיק לנתץ במו ידיו את האנדרטה שהקימו לו".   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: