כמה הערות קצרות על ספרים, סדרה ועל המצב

  1. בכלי התקשורת התפרסמו בשבוע האחרון שני סיפורים על אזרחים שהתגייסו לעצירת עוולות. הסיפור האחד הוא על אותם אזרחים שנחלצו להגנתו של כלב שעבר התעללות מתועדת בפייסבוק. הם פרצו לביתו של המתעלל וחילצו את הכלב. בו בזמן, מאות אנשים צבאו על ביתו של המתעלל בבית ים והוא חולץ משם על ידי כוחות המשטרה. סיפור אחר, שזכה לפחות תהודה אך הכתבה עליו שודרה בערוץ 12, סיפר על אזרחים שהתארגנו להפיל בפח פדופיל ותפסו אותו בשעת מעשה. הכתבה שודרה ללא הערה על הנושא.

הסיפורים הללו נראים לי מסוכנים, מפחידים. לא צריך להכביר מילים על חומרת העוולות שבגינן האזרחים התארגנו לעשיית המעשים. אבל במדינה מתוקנת למניעת פשעים כאלה יש כתובת והיא המשטרה. גם משטרה גרועה עדיפה בעיניי על ההמון. המון הוא דבר מה מסוכן מאד. היום הוא נרתם לדבר מה חיובי ומחר לדבר מה שלילי. היום הוא נרתם לדבר מה חיובי ומחר גם כן לדבר מה חיובי אבל בלי שיש לו את הידע המספק, את פרוטוקול הפעולה הברור, את האחריות (המגובה ביכולת להטיל עליו סנקציות אם מעל בה) – כך שפעולתו הופכת לדבר מה שלילי.

ומה אם המשטרה לא הייתה מחלצת את המתעלל? ומה אם המתעלל הוא לוקה בנפשו? ומה אם הוא לא לוקה בנפשו אבל היה מתפתח לינץ' במתעלל? האם כולנו מסכימים שהעונש על התעללות בבעלי חיים הוא מוות?

לקיחת החוק לידיים על ידי האזרחים, על ידי ההמונים, על ידי העדר, היא מסוכנת מאד. התופעה הזו קשורה, כנראה, לאזלת יד ולאטיות שמגלה המשטרה בחלק מהמקרים. היא קשורה גם, כמעט בטוח, לתרומתן הרעה של הרשתות החברתיות לעשיית משפט נחרצת, גורפת, מתלהמת, ללא בירור מקצועי של טיב מעשי הפשע או העוול או אף הסתם חריגה מהנורמה המקובלים.

ולקיחת החוק לידיים הזו אינה בלתי קשורה להפקרות שמפגין חלק מהציבור החרדי ביחס להנחיות הקורונה.

לעניות דעתי, רק אנשים עם דיעה מאד לא מציאותית על טובו הבסיסי של המין האנושי יכולים לחשוב שאנרכיה היא דבר מה טוב. מוסדות שהקימה האנושות בדי עמל, כוחות שיטור ומשפט מקצועיים ונושאים באחריות, ואפילו הם קלוקלים, עדיפים עשרות מונים על כאוס, על התלהמות, על עדריות, על אנרכיה.

2. אני מאמין גדול ב"ישראליות". ודוק: "מאמין", כי דרושה אכן "קפיצת אמונה" לכך בחודשים האחרונים.

בדם, ביזע ובדמעות אין ספור יצרה הציונות חברה עצמאית, ריבונית, משגשגת, אחראית לעצמה ודואגת לעצמה, ולה תרבות משלה ושפה חיה ובועטת משלה – מקום בעולם.

השבר בריבונות, שמתגלם בסירוב של חלק מהחברה החרדית להישמע להוראות הממשלה הישראלית הנבחרת, הוא חמור מאד, מסוכן מאד. הממלכתיות הישראלית חייבת להיות מסוגלת לאכוף את הוראותיה. והחברה החרדית חייבת להישמע להן. אני מקווה שהדברים יובהרו לה במידה ותחזור "תוכנית הרמזור", כפי שראוי שיקרה, בשבועות שאחרי החגים. אין מקום לפשרות בעניין הזה. מי שזילזל בהנחיות – שיתכבד בבקשה לשבת בביתו או בחוצות עריו "האדומות". הריבונות הישראלית – משאת הנפש של דורות – חייבת להוכיח את קיומה.

ואחרי שכל זה ייגמר, אני מקווה שהישראליות תשקם את פצעיה, ישראליות כזו שיש בה מקום לכל הגוונים, החרדי, החילוני, הציוני דתי, ובהחלט אף הערבי-ישראלי. ובכל זאת היא גם "ישראליות" אחת החופפת על כולם.

3. קראתי לאחרונה בשנית את "הדבר" של אלבר קאמי (כמו רבים). יש לו מעלות, יש לו חסרונות וכו'. אבל דבר מה מרכזי ולא בדיוק ספרותי-אסתטי הופך את הקריאה לחזקה. זו התחושה שלמחבר פשוט אכפת. אכפת מבני האדם. היחס הזה של המספר לדמויותיו, לדמויותיו כנציגי האנושות, "לא נספר" בתיאוריות האסתטיות השונות המתמקדות ב"צורה". אבל כאן הוא מרכזי בחוויית הקריאה. המשפט שמופיע בעמוד האחרון של "הדבר" – "בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" – יכול לשמש כמוטו שלו. בכל אופן, ההומניזם החם, המתוחכם עם זאת, של קאמי הוא סיבה מרכזית לקריאה ברומן.

4. "וידויה של מסכה" של יוקיו מישימה הוא הרומן הראשון שפרסם הסופר היפני המפורסם (ראה אור לאחרונה בהוצאת "אפרסמון"). הרומן יצא ב-1948 והינו מעין אוטוביוגרפיה של צעיר יפני שמספר על התוודעותו להומוסקסואליות שלו. זו יצירה חזקה, חלוצית כמובן, מתוחכמת. ואף על פי כן נטשתי אותה באמצע. אולי כי היא מתוחכמת מדי? אולי כי חלוציותה פחות משמעותית ב-2020? אולי כי היא לא חזקה מספיק? ואולי פשוט התעצלתי. טוב שהיצירה המשמעותית הזו רואה אור בשפתנו. היא תסתדר גם בלעדי.

5. אני צופה בסדרה הפינית של נטפליקס בשם "צלמוות". הסדרה מנסה לחקות את "הגשר" הדנית-שוודית. היא הרבה פחות טובה ("הגשר" מצדה לא הגיעה למותניה – לקרסוליה כן – של "דה קילינג" הדנית). היא נופלת בהרבה פרטים קטנים שהם אלה שמעניקים אמינות וכוח לסדרות מתח טובות. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לצפות בה. כי זה שלג, וזה סקנדינביה, וזה לא אמריקה. וזה עושה את העבודה.

6. בזמנו קראתי את "את רצח רוג'ר אקרויד" של אגתה כריסטי שראה אור בתרגומים החדשים שמתפרסמים ב"עם עובד" ומאד התרשמתי ממנו. כיוון שקראתי קודם לכן את מסתו הידועה של המבקר האמריקאי הדגול, אדמונד וילסון, מסה שיוצאת נגד הסיפור הבלשי ושמה הוא "למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד?", סברתי שוילסון שגה ביחס לכריסטי. אבל וילסון כתב את מסתו בשנות הארבעים. "רצח רוג'ר אקרויד" ראה אור כעשרים שנה לפני כן. ייתכן שבזכרונו של וילסון ניצבו כדוגמאות לז'אנר יצירות מאוחרות יותר, כולל של כריסטי עצמה. נטלתי לידי בימים האחרונים את "מוות על הנילוס" שלה מ-1939. ואכן, איזו סכמטיות ודלות בפרוזה! ברור שאקרא עד הסוף וכו', כי אני זקוק לאסקפיזם וכו', אבל ההבדל בין היצירה הזו ליצירת ספרות "אמתית" זועק כאן לשמיים. כל צירופי המקרים, קיבוץ החשודים במקום אחד, הסטראוטיפים וכו'. המכניות של כל המנגנון הזה. וילסון לא טעה לגמרי, למרות שאופנתי לצלוב היום את ה"אליטיזם" שהפגין בדחיית הז'אנר הבלשי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • הלנה טלמור  ביום אוקטובר 8, 2020 בשעה 12:29 PM

    מה שלומך? זה הכי חשוב.

    אני מהנהנת בכל מילה, ושוב משתאה לנוכח הדיוק המפעים שלך בבחירת המילים והיצירה המתבטאת בחיבורן זו לזו.

    ועם זאת, אני מוחה על הזלזול-ביטול של ז'אנר המתח-בלשי. ולא מבחינת ה"אליטזם" הספרותי. ספר מתח משובח, איכותי, "מנצל" את נוסחת הז'אנר לחקור את נפש האדם, את היחסים בינו לבין סביבתו ולהביע אמירה על אודות החיים, המאבקים פנימיים, דת ואמונה וכיוצא באלה, לא פחות ממה שנקרא "ספרות יפה".
    לעיתים, כינוסם של החשודים ב"זירה אחת", היא מכוונת כדי לרדת לעומקה של הווייתה באותה החברה, אני מכוונת בזאת למשל, לספריה של בתיה גור, שהרציחות בספריה התרחשו בכוונת מכוון בקבוצות-חברות "סגורות", ובמהלך העלילה היא פורמת אותן.
    כמובן, שלא אבחן בתגובתי את כל ספרי המתח, וברור לי שהתייחסת מפורשות לספריה של אגתה כריסטי, כפי שנהיר לי כי לא אחת, נופלים ספרי הז'אנר בפח היקוש של תבניתו. ועדיין, אני לא יכולה להכללה בדבר הז'אנר.
    אני לא מבטלת את האפשרות בדבר כך שההתקוממות שלי, בהחלט נובעת מ"טעם אישי", שיש בו חיבה ואהדה לספרות המתח, באשר זו, כאמור, משובחת וטומנת ייחודיות.

  • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 8, 2020 בשעה 1:13 PM

    הלנה, תודה רבה על תגובתך והתעניינותך!
    העיניים שלי במצב טוב, תודה לאל. אזדקק לכמה סוגי טיפול אבל כולם לא מסוכנים.

    את צודקת שאין להכליל לגבי סוגת המתח ובכלל בכל דברייך בנושא. התייחסתי לעשרות העמודים הראשונים של "מוות על הנילוס" שסובלים מחוסר אלגנטיות בקיבוץ הדמויות החשודות.

  • עמיחי  ביום אוקטובר 11, 2020 בשעה 9:11 AM

    אריק, כתמיד, דבריך דברי טעם ותבונה.
    אפשר למצוא קשר מעניין בין סעיף 3 ("הדבר") לסעיף 2 (החברה הישראלית).
    אחד הדברים שהרשימו אותי ב"הדבר" היה עיצוב דמותו של הכומר.
    קאמי האתאיסט עיצב דמות מכובדת ואצילית הנושאת את סבלה באיפוק מופתי.
    היכולת שלו "לכבד" את היריב המדומה מרשימה מאד בעיניי.
    לו היו בחברה הישראלית יותר קולות כשל קאמי.

  • עופר  ביום אוקטובר 23, 2020 בשעה 9:34 AM

    שלום לאריק
    1.בתור צמחוני מעניין כמה מהצובאים על בית המתעלל הם צמחוניים.שאם לא כן ,מה ההבדל בין תרנגול ופרה לכלב? ובמקרה של תרנגול ופרה מדובר בהרג.
    2.החרדים מוקצים ע"י הרבה מהאוכלוסיה החילונית. יש ללמוד מהם הרבה מאוד.למשל,היותם אנשי המילה הכתובה יותר מהחילוניים.אני תל אביבי "מצוי" וחבל שבמקום לשקץ אנחנו לא מנסים להתקרב אליהם. הקירבה אליהם צ"ל תוך הדגשה על ניסיונות לשכנע וללחוץ אותם לשרת בצבא.
    3.נחמד שהאסקפיזם שלך הוא בקריאת ספרות בלשית.פעם שאלו מאמן כדורגל ישראלי מה התחביב שלו והוא השיב:"כדורגל אנגלי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: