מסות וולבקיאניות – המסה השנייה

בשנים האחרונות כתבתי ספר עיוני על מישל וולבק. לספר צירפתי כמה מסות שאינן עוסקות ישירות בניתוח יצירותיו. המסות בחלקן אישיות והן עוסקות בנושאים שבהם אמנם עוסק וולבק אבל לא, בעיקרו של דבר, באופן עיסוקו של וולבק עצמו בנושאיו.

את ספר העיון על וולבק איני יודע מתי והיכן ואף אם אוציא. מצב המו"לות הישראלית היום אינו מסביר פנים למיזמים כאלה. בכל מקרה הבנתי שמקומן של המסות הלוויָניוֹת הוא מחוץ לספר העתידי, שיתמקד בוולבק עצמו. החלטתי, לפיכך, לפרסמן באופן נפרד. אני מכנה את המסות הללו "מסות וולבקיאניות".  

המסה שאני מפרסם כאן היא השנייה מאותן "מסות וולבקיאניות". בעתיד הקרוב אני מקווה לפרסם – כאן, ב"השילוח" ואולי במקומות נוספים – "מסות וולבקיאניות" נוספות.

המסה השנייה, כמו קודמתה, גם היא אישית (חלק מהמסות הבאות אינן כאלה), לפחות בחלקה. אך היא קצרה מקודמתה. 

למסה הראשונה

2 – קיץ 2018

בסוף הקיץ הזה אהיה בן 45. בסוף הקיץ הזה אני חייב להפסיק לעשן.

המונדיאל ברוסיה משודר בטלוויזיה. מאז מונדיאל 86' לא ישבתי כך מרותק מול המסכים. הייתי אז בן 13 ובסיום המונדיאל, אך לפני הגמר, התאבד אבי.

בזמן השבעה ביקשתי מאמי לצפות בגמר. חשתי במעומעם שזו בקשה לא ראויה. 'זה עם נבחרת ארגנטינה', ניסיתי לשדל את אמי, כי היא נולדה שם. אבל אמי אמרה, כצפוי וכראוי, שזה אכן לא מתאים עכשיו.

בני הבכור יהיה הקיץ הזה בן 4. אני מנסה לעניין אותו במשחקים. אבא ובן צופים בכדורגל. אחרי בירור שמות ארצות הקבוצות לפי צבעי תלבושתן ותְהיה לאיזו קבוצה שייכים, אם כן, השוערים, השופט והקוונים, בעלי התלבושת השונה, הוא מאבד עניין בצפייה. אבל אני ממשיך בה. מסייעת אולי לעניין המחודש שלי בכדורגל העובדה שהמשחקים משודרים בשעת המקלחות וההשכבה המייגעות (ופוטרות אותי מהן; לכאורה, אך לא כך תמיד חושבת אשתי).

פעם אחת, בקיץ הזה, כשהלכנו לים הגלים סערו. השארתי לדקה את בני עם אשתי ונכנסתי מעט לים. בני רץ אחרי על החוף וקרא לעברי: 'אבא, בוא!'. אחר כך אמר לי: 'פחדתי שהגלים הסוערים יעשו לך משהו'.

אני חייב להפסיק לעשן. בשבילו.

אני אוהב אותו ואת אחותו בת השנה וחצי אהבת נפש.

הילדות היא עולם דתי. מעל הילד מרחפים האֵלים, הלא הם ההורים. יש השגחה פרטית. יש שכר ועונש. הילד חש מוגן. הילד מבקש למרוד לעתים, לחזור בשאלה.

——-

הייתי בן חמש או שש כאשר הבנתי, במיטה בבית סבתי, אֵם אמי, שהיא תמות. גופי התכווץ. לא יכולתי לנשום. היא תמות בסוף, כשתהיה זקנה זקנה. ואז יבואו הבאים בתור. לפי הסדר. ההורים! כולם! ההורים!

'הוא מת', מגניב בני הבכור מבט לעברי. הג'וק בחצר לא נע. המבט של בני מתריס. הוא יודע שהוא מביך אותי ורוצה לראות כיצד איחלץ. אולי הוא זוכר את המבוכה שלי כשנאלצתי להסביר לו, בעקבות קריאה בספרו של מאיר שלו, דווקא הוא, שלמרות מה שכתוב בו על הילדה שפנתה לאלוהים שיסדר לה גומות חן, אנחנו לא מאמינים באלוהים. כעת, המוות, מערער את סמכותם של המבוגרים. הוא, כמובן, או כנראה, מטיל אימה עמומה גם על בני. אבל ברגע זה שווה לו להתערער מעט בעצמו על מנת להרוויח את מבוכתי.

בהזדמנות אחרת הוא אומר לי:  'נכון חיות מתות?'. את המילה 'מתות' הוא אומר, משום מה, במלעיל. היא עוד לא מתורגלת על לשונו.

אך תהליך החילון של בני התחיל.

——-

עישון הסיגריות היא החירות היחידה שנותרה לי בחיי, כותב גיבור "הרחבת תחום המאבק" (1994, עמ' 60).

וולבק נוטה לתפיסה דטרמיניסטית של ההתנהגות האנושית. לכן, את האמירה הזו ניתן לפרש גם באופן מטפיזי: החירות היחידה שניתנת לנו היא לפרוש מהמשחק הדטרמיניסטי, לתת גט כריתות לטבע. כמו גיבורו המהמם של דוסטוייבסקי ב"שדים", קירילוב, הסבור שההתאבדות היא המימוש של החירות האנושית (וולבק מתייחס אליה במפורש בשני מקומות לפחות בכתביו: ב"אויבי הציבור", 2008, עמ' 234-235, הוא מציין את המהירות המדהימה שבה הדמות הזו נרקמת במלאות מול עיני הקוראים; ב"כניעה", 2015, עמ' 234, קירילוב נתפס כארכיטיפ של ההומניסט, המורד-באלוהים, שגיבור הרומן, המחליט להתאסלם, מפנה לו עורף).

——-

שלוש פעמים לפחות בכתבי וולבק ("החלקיקים האלמנטריים", 1998, עמ' 185; "אפשרות של אי", 2005, עמ' 314; "המפה והטריטוריה", 2010, עמ' 128) מופיע תיאור של התקף זעם של ילד. התיאורים האלה משמשים את וולבק להמחשת הקושי, ואף המיאוס, בגידול ילדים בחברה שמונחית על ידי רדיפת האושר האישי, בחברה הדוניסטית.

——-

בסוף הקיץ הזה אהיה בן 45.

בטקסט בשם "קלאופטרה 2000", שפורסם ב-2002 (בעברית ראה אור בקובץ "לצאת מהמאה העשרים"), מתאר וולבק בן ה-40 את התנסויותיו (ביחד עם בת זוגו) במועדון חילופי זוגות בקאפ-ד'אגד ."נותרו לי עוד כעשר שנים ליהנות", מסכם וולבק, כי המועדונים הללו "סוגרים את שעריהם בפני מבקרים בני למעלה מחמישים".

הגיבור של "אפשרות של אי" הוא בן 47. במרוצת הרומן הוא מבין שתמו נעוריו באופן סופי ומוחלט. ההבנה נוחתת כמערפת בזמן מסיבה שעורכת חברתו הצעירה. התיאור אדיר. מעט קומי, הרבה טראגי. הוא לא עומד בקצב של הריקודים, האלכוהול, הקוק. חברתו הצעירה גם לא רוצה שיעמוד בקצב. תום הנעורים הוא תום הסקס עם נשים צעירות.

"אפשרות של אי" ראה אור ב-2005. וולבק היה אז בן 47 אף הוא. ב"המפה והטריטוריה" (2010) ניכר ניסיון של וולבק להסיט את מוקד הקיום מהמין לעבר עולם העבודה. הספר הזה חריג בקורפוס שלו (הוא גם החלש ביותר בין הרומנים שלו, לטעמי, למעט "סרוטונין"; ליתר דיוק, הוא הרומן הכי "נורמלי" של וולבק, הוא כותב אותו באופן "נורמלי" מעולה, אבל אני אוהב את וולבק לא בגלל שהוא סופר "נורמלי"). האדם הוא "הומו פאבר", טוען וולבק ב"המפה והטריטוריה", לא הומו ארקטוס. את וולבק-הדמות המופיעה ברומן כבר לא מעניינות זונות (עמ' 104).

כל זה בניגוד מוחלט ל"אפשרות של אי".

ב"כניעה" (2015) המין חוזר לקבל מקום מרכזי (יחסית). אך בהתאם לכך, ולראשונה ביצירתו של וולבק, גיל הגיבור המרכזי אינו זהה או קרוב לגילו של הסופר הכותב. גיבור הרומן הוא בן 43 ואילו הסופר הכותב בן 57. ב"סרוטונין" (2019) ממשיך וולבק בהפרדה בין גיל הסופר לגיל הגיבור, כעת גילו של הגיבור הוא 46. זה "גיל מסוכן", כותב וולבק. בודלר מת בו, ז'ראר דה נרוול התאבד בו.

——-

בסוף הקיץ הזה אהיה בן 45.

התחתנתי בגיל 39 וחצי, אחרי שני עשורים, שבצד החיפוש אחר אהבה – בד בבד לו, ולעתים בניגוד מוחלט ועקרוני לו – הוקדשו לליקוט חוויות מיניות; לליקוט חוויות מיניות מסעירות כהצדקה לקיום (כמובן, אבל אדגיש בכל זאת: בהסכמה מלאה של שני הצדדים). ובעצם, ליתר דיוק, שני העשורים הוקדשו אכן לחיפוש אחר אהבה ולליקוט החוויות המיניות – אבל גם לכינוס כל ההתנסויות האלה ברומן עתידי.

הרומן, שכתבתיו לבסוף בראשית שנות הארבעים שלי, נקרא "הרווק". ואותו גנזתי לפני שנים אחדות. גנזתי אותו כי הוא לא היה מספיק טוב. אבל הוא לא היה מספיק טוב, בין השאר, משום שהעמדה העקרונית שלי לגבי המיניות ו"הרווקות" הייתה לא יציבה ואמביוולנטית מדי (האם המיניות הבוטה שהוצגה בכתב היד היא עמדה "פילוסופית" מתריסה שניתן להגן עליה או לקוּת פסיכולוגית שאין מה להתהדר בה?), אמביוולנטית מדי, כך חשתי, מכדי להינתן ברומן. אני מחפש עוד את הטון הנכון, את העמדה הנכונה, שמהם הרומן הזה צריך להיכתב.

ואולי, וכנראה, לא אמצא אותם.

למסה השלישית

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  ביום ספטמבר 15, 2020 בשעה 8:11 PM

    הכדורגל (גם כמדומני אצל וולבק) נשאר גם אחרי גיל 50 להבדיל מכיבושים אחרים (לא צבאיים) שדוהים להם בשמי הגיל אצל וולבק .והוא לא לבד (אני בן ה-64 למשל ……).זה לדעתי אחד הסודות הגלויים שלא מרבים לדבר עליו ונוח כנראה יותר להדחיקו.

  • יעל  ביום ספטמבר 18, 2020 בשעה 6:08 AM

    "תום הנעורים הוא תום הסקס עם נשים צעירות."
    הנעורים של מי? מכיוון שאני אישה סטרייטית, אז אלה לא הנעורים שלי.
    גרוע מכך: אני אישה בת 58. הו זוועת אלוהים. אולי תתפלא לשמוע, הסקס לא רע בכלל.
    ולמה צריך להתאבל על תום הסקס עם נשים צעירות? כמה נשים צעירות צריך כדי להרגיש "גבר גבר"? 10? 50? 100 בשנה? אף פעם אין די?
    וכמה גברים צעירים צריכה אישה לשאוף לצרוך?
    אני לא מבינה את האידיאליזציה הזאת של הנעורים, של מין מזדמן עם גוף צעיר (של אדם חסר ניסיון שאולי לא יודע להינות ולהנות). אני חושבת שאני אישית זיון הרבה יותר טוב היום מאשר הייתי בגיל 20, ומצד שני אין לי שום רצון לקחת נער להוט ולהתאמץ ללמד אותו מה שהמאהב הוותיק שלי כבר יודע היטב.
    אבל אולי זה כי אני אישה ונשים כידוע דעתן כבדה.

    • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 18, 2020 בשעה 6:15 AM

      יעל, הציטוט בראש דברייך הוא הפרשנות שלי למשמעות של הטענה של וולבק ב"אפשרות של אי". זו לא בהכרח המחשבה שלי.
      ובכלל, יש להבחין בין הפחדים של גברים מסוימים בגיל העמידה, בעיקר בתחילתו, לבין מה שהם לומדים על עצמם במהלכו.
      שנה טובה שתהיה לך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: