מסות וולבקיאניות – המסה הראשונה

בשנים האחרונות כתבתי ספר עיוני על מישל וולבק. לספר צירפתי כמה מסות שאינן עוסקות ישירות בניתוח יצירותיו. המסות בחלקן אישיות והן עוסקות בנושאים שבהם אמנם עוסק וולבק אבל לא, בעיקרו של דבר, באופן עיסוקו של וולבק עצמו בנושאיו.

את ספר העיון על וולבק איני יודע מתי והיכן ואף אם אוציא. מצב המו"לות הישראלית היום אינו מסביר פנים למיזמים כאלה. בכל מקרה הבנתי שמקומן של המסות הלוויָניוֹת הוא מחוץ לספר העתידי, שיתמקד בוולבק עצמו. החלטתי, לפיכך, לפרסמן באופן נפרד. אני מכנה את המסות הללו "מסות וולבקיאניות".  

המסה שאני מפרסם כאן היא הראשונה מאותן "מסות וולבקיאניות". בעתיד הקרוב אני מקווה לפרסם – כאן, ב"השילוח" ואולי במקומות נוספים – "מסות וולבקיאניות" נוספות.

המסה הראשונה הינה אישית במפגיע. אני מודיע ומתריע על כך מראש וגם מתנצל מראש בפני אלה מהקוראים שנתקלו בתכנים מתוכה בטקסטים אחרים שלי. כוונתי הייתה להראות מאיזו נקודת מוצא נפגשתי ביצירת וולבק והיה צורך לחזור לכמה חוויות בסיסיות על מנת להסביר זאת.  

——-

וולבק ואני – נקודת מוצא

אבי התאבד בי"ט סיון תשמ"ו, תחילת קיץ 1986. הייתי כמעט בן שלוש עשרה, עדיין לומד לקריאת הפרשה בבר המצווה שלי, פרשת "ראה", שעתידה הייתה להתקיים לקראת סוף אותו קיץ.

זה היה יום חמישי אחר הצהריים. שיחקתי עם חברים בכדורסל במגרש ששייך לישיבה התיכונית שממוקמת בכפר הדתי-לאומי בו גדלתי, כפר הרא"ה שבעמק חפר. כמו בחלום, ראינו, אני וחברַי, רכב שנכנס בשער המוביל למגרש ונכנס ונכנס ונכנס. עד לאמצעו ממש. מתוך הרכב יצאה אישה שהכרתי, היא הייתה מורה שלי בכיתות א' וב'. "אמא קוראת לך", היא פנתה אלי, כאילו זו הדרך הטבעית בעולם להזעיק אותי כך הביתה. הלכתי ורצתי והלכתי ורצתי הביתה. הבית היה מוקף אנשים ורכבים וגם רכב משטרה אחד. נכנסתי בריצה והתכנסתי אל זרועותיה של אמי. היא לקחה אותי לחדרי, חיבקה אותי ואמרה, ללא הקדמות, "אבא התאבד, ילד שלי". ואז הוסיפה, בוכה: "הקדמת אותי בשנה, ילד שלי. אבא שלי נפטר כשהייתי בת ארבע עשרה".

אבי התאבד בירייה מתת מקלע עוזי אחרי כמה חודשי דכאון (שבמהלכם ניסה להיעזר בשיחות עם פסיכולוגים ובתרופות). רק לאחר שנים לא מעטות אקשר להתאבדותו את רגע מסירת הנשק לידיו, שהייתי לו עד. הלכתי איתו לבית הכנסת, ביום חול אחד, לתפילות מנחה וערבית. אני מעריך שזה היה ימים ספורים לפני התאבדותו. היו לי כמה שאלות שרציתי לשאול אותו, מתוך שיעורי הבית בפרשת השבוע שניתנו לנו ולכן הבאתי איתי לבית הכנסת את המחברת העטופה והמרוטה (לקראת סוף שנת הלימודים). הוא היה מוסח דעת ולא ממש ענה לי. מוסח דעת כמו שהיה בחודשי דכאונו האחרונים, אם כי אז לא קראנו לזה כך, "דיכאון". הוא היה מוסח דעת כמו שבעצם היה, לפרקים, בכל ילדותי, כשהיה זקוק לעכל עם עצמו תהליכים נפשיים בלתי ניתנים לעיכול. לאחר התפילה הלכנו לנשקייה שנמצאת מול בית הכנסת. אבי הסביר לנַשָק שהוא זקוק לנֶשק כי הוא מתעתד לנסוע לאחיו, שגר בהתנחלות קדומים שבשומרון. לא היה באירוע הזה שום דבר לא שגרתי. למעשה, בילדותי התפלאתי איך אבי, שהיה בעצמו ממקימי תנועת "התחייה" וקודם לכן בוגר ישיבת "מרכז הרב", לא בחר לגור בהתנחלות. שנים אחר כך סיפרה לי אמי איך הרחיקה את הנשק לבית אמהּ הנעול שבכפר, על מנת להחזירו לנשקייה; איך פרץ אבי את החלון בבית של סבתי רק על מנת להגיע אליו סוף סוף, אל הנשק הנכסף.

אחרי שבישרה לי אמי על התאבדותו של אבי, הפנו אותי אל ביתם של השכנים, שם שהו אֶחַי. אני האח הבכור ואנחנו חמישה, יש לי שתי אחיות ושני אחים, הקטן היה אז תינוק. כשהגעתי אליהם, כעבור שניות ספורות, כבר עטיתי על עצמי את תפקיד הבכור. ומה שיותר מפתיע אותי: את תפקיד המנחם המטפיזי. "אבא מסתכל עלינו מלמעלה ורוצה שלא נהיה עצובים". האמירה הזו מפתיעה אותי, כי למרות שגדלתי בכפר דתי הרי שעד אותו זמן הייתי אדיש למדי לעניינים תיאולוגיים. לא הייתי מאמין דה-פקטו, בעצם. ידעתי שיש אלוהים, כמובן, אבל הייתי מוטרד מהמוות, מאי השבת אהבה כלפי מילדה שאהבתי וממעמדי בחברת הילדים כאילו אין, כאילו העובדה של היותו חסרת משמעות.

רק בשנים הבאות, מגיל חמש עשרה עד גיל תשע עשרה, התחזקתי מאד באמונתי הדתית וגם הפכתי ללמדן תורה נלהב. התחלתי מתפלל בדבקות, מחפש אחר תחושת ההתמזגות המופלאה בישות שנמצאת לפני ומעט למעלה ממני, ישות שהייתה עוטפת את כל כולי בשעות רצון שבתפילה. זו הייתה, כמובן, במבט לאחור, ישות אבהית למדי. אבל היא הייתה מופשטת, או, לפחות, במצב צבירה גזי, מעין ענן של חוֹם שאני נעטף בו, מתכנס בתוכו. היה זה תהליך נפרד מהתעוררות המיניות לאחר תקופת החביון. אבל התעוררות המיניות – שגילומה באוננות התחיל אצלי מאוחר למדי, יחסית, אחרי גיל חמש עשרה – הִחדירה אינטנסיביות לדבקות הדתית הזו. זאת משום שפחות או יותר במקביל להתעוררות המינית גיליתי עד כמה היא אסורה מבחינת הדת. ולכן לרצון להתעטף באל המיטיב נוספה בקשת סליחה נואשת על חטאַי המיניים.

בשנות הישיבה התיכונית האחרונות התוודעתי לתפיסה הכוללת שלאורה גדלתי. הגאולה החלה. הציונות החילונית היא ראשיתה, היא משיח בן יוסף שקודם לבוא משיח בן דוד. שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים הוא מאורע מרכזי בתהליך הגאולה הזה. הדבקות בארץ ישראל השלמה, שיש שאינם מבינים אותה ואף נלחמים בה ורואים בה שורש כל רע, היא חלק מתהליך הגאולה הכולל. שבסופו, אגב, תבוא גאולה לעולם כולו, לא רק לעם ישראל.

אבל בכל השנים הללו, שנות נעוריי, גם אחרי התחזקותי הדתית, מעולם לא תהיתי מדוע עשה אבי את מה שעשה. זה לא היה נראה לי מעשה מופרך כלל וכלל. ולא נמנעתי מלספר את נסיבות מותו למי שרצה לשמוע. אני חושב שאפילו הייתי גא בהן באופן מסוים. לאבי פשוט לא התאים והוא פרש (אם לנסח את זה בשפה שלא הייתה אז ברשותי). לא "כעסתי" עליו, כפי שאני אמור כביכול לעשות, ואיני מסוגל לכעוס עליו עד היום, למעשה. הבנתי אותו. אהבתי אותו וריחמתי עליו. והבנתי אותו (אם כי, גם בשיא מצבי הרוח הרעים שלי בעתיד, והיו רבים, מעולם לא הייתי ולו קרוב לעשות את מה שעשה). לטענה שהשמיעו קרובים שאולי הנסיגה מסיני ב-1982, נסיגה שניסינו לעצור יחד עם פעילי "גוש אמונים" וימין אחרים על ידי מגורים של חצי שנה בחבל ימית – נסיגה שלה נלווה בסמיכות מקרים מביכה מותו של הרב צבי יהודה קוק, רבו של אבי ומנהיגו הרוחני – השפיעה על אבי לעשות את שעשה (בגלל הנסיגה הבוטה מתהליך הגאולה שהנסיגה מסיני ביטאה), התייחסתי כתזה לא נחוצה. הבנתי את הסבל גם בלעדיה.  

אהבתי ללמוד תלמוד. אהבתי את הדבקות הדתית. אהבתי את הישיבה. מצאתי גם את מקומי החברתי דרך הישגיי בלימודים הדתיים ודבקותי המוזכרת. עד היום אני מתגעגע לתקופה הזו מבחינות רבות. עם סיום לימודיי תכננתי את המשך דרכי כך: אלך ל"ישיבה גבוהה", המשלבת שירות צבאי מקוצר מאד (בן תשעה חודשים), ולאחר תום עשר שנות הלימוד אהיה לרב. חיפשתי אחר ישיבה מתאימה. הן ישיבת "מרכז הרב" בירושלים (בה למד אבי, כאמור, והיה זה בשנות הששים המוקדמות) והן ישיבת "הר עציון" היריבה והרציונליסטית שבגוש עציון הרשימו אותי מאד. אבל הן היו גדולות מדי. רציתי שיכירו אותי. הייתי זקוק לחום. כשהגעתי במסגרת חיפושיי אחר ישיבה ("שבוע ישיבה" נקראה תקופת הבדיקה בכל ישיבה) לישיבה הגבוהה בבית אל הרגשתי פחות או יותר מייד שמצאתי את מקומי. הישיבה הייתה כמו דגם מוקטן ואנושי של "מרכז הרב" וגם ידעתי שראש הישיבה היה אי אז חברו לספסל הלימודים של אבי ב"מרכז" (במלעיל). וכך, בן שמונה עשרה, התחלתי את לימודיי בבית אל. למדתי בהתלהבות, בהנאה ובעניין רבים, התרפקתי בתפילות על אבי שבשמיים. הרי בנימין שמסביב היו מוכרים לי. דודתי האהובה גרה בהתנחלות הסמוכה, בעֹפרה, וגם סבתי, אם אבי, עברה לשם בשנים האחרונות על מנת לדור בסמוך לבתהּ. אחת לשבוע או לשבועיים נסעתי לבקר אותן. אהבתי בביישנות, באהבה פחות אלימה וכואבת וארסית מאהבת הילדות שלי שהוזכרה, נערה אחת בת גילי שגרה בעופרה. היא גרה בשכנות לדודתי ומדי פעם נכנסתי לביתם ושוחחנו, אבל לא על אהבתי. דודתי קיבלה אותי תמיד במאור פנים ובעוגה. וכך גם סבתי, בביתה הקטן הלא רחוק, סבתי שנתנה לי את ההרגשה באותה תקופה שאני הנכד המועדף עליה מנכדיה הרבים, בגלל בחירתי בנתיב הרוחני של לימודי הישיבה. סבתי הייתה נציגה של זרם תרבותי מעט לא שכיח: היא הייתה "חלוצה", אבל חלוצה דתית ועם זאת כזו שגרה כמעט תמיד ביישובים חילוניים. היא מיזגה את הרגשות הדתיים ברגשות רוחניים כלליים יותר והייתה אוהבת שירה גדולה, אמנם שירת זלדה (שאותה הכירה באופן אישי), ש.שלום, אצ"ג, י"צ רימון ואחרים, כלומר שירה בעלת הקשרים דתיים אמיצים. היא הייתה מקורבת לחוגים רוחניים שבהם הסתובבו אנשים כמו שמואל הוגו ברגמן. בביתה בעֹפרה, באותן הפוגות קצרות אחת לשבוע או לשבועיים מהלימוד המאומץ בישיבה, הייתי נשאר ער עד מאוחר, קורא לאור מנורה צהוב ועתיק בספרי ההגות והשירה הצהובים מוֶתק שלה (זכורה לי במיוחד הקריאה בספר של הלל צייטלין). 

כך עד לתחילת "זמן חורף" בשיעור ב', כלומר לתקופה שהחלה אחרי החגים, חגי תשרי, בשנתי השנייה בישיבה. אז, תוך כמה חודשים, הסתחרר בי תהליך רוחני אדיר, ואני חושב שכבר בחנוכה ידעתי שאיני דתי עוד. האירוע היחיד שאולי הכשיר את הקרקע לתהליך הזה היה בחירות 1992 שנערכו בתחילת הקיץ שקדם לאחרי החגים האלה. נצחונו של רבין בבחירות היכה אותי בתדהמה, וליתר דיוק אמירה מפוכחת ולא נרעשת שאמר אחד מרבני הישיבה בעקבות ניצחון זה: שכעת לא יהיה מנוס מאוטונומיה לפלסטינים. מה זאת אומרת?! שאלתי את עצמי, הרי זו הכרזה על פשיטת רגל של האמונה שלנו, על תהליך הגאולה הבלתי הפיך שהופך להיות הפיך, כלומר מופרך, כך.  

אך אם לנסות לנתח באופן אנליטי צונן את התהליך הרוחני שאני מדבר עליו הוא התחיל באופן מאד לא תיאולוגי. תמיד כרסם בי עמומות, וכעת, בשיעור ב' בישיבה, לפתע במודע, הצורך לעשות הכל על מנת שלא יהיה גורלי כגורלו של אבי. האם לימודיי בישיבה, כפי שעשה הוא עצמו, אינם חזרה על חייו, על כל המשתמע מכך? מה גרם לאבי לעשות את מה שעשה? מה יכול לגרום לי לעשות זאת בעתיד? המחשבה המכרסמת הזו הביאה אותי להתבוננות עצמית. וכאן לא מצאתי מסייעים טובים יותר מהמשוררים שבבית סבתי. לימודי התלמוד וגם לימודי ספרי ההגות הדתיים לא דיברו עלי, עלי הקונקרטי, החד פעמי, עלי החרד והסובל, ואילו השירה – כן. וכך, בבוקר חשוון אחד, ללא תכנון מוקדם, הפסקתי לפתע את לימודיי ב"סֵדֶר הבוקר", פרק הזמן המוקדש ללימוד בין ארוחות הבוקר לצהריים, והלכתי, ממש רצתי לבסוף, אל חדרי הריק (שאר התלמידים למדו). התיישבתי בו על כיסא הפלסטיק הגמיש וכתבתי על דף לבן דבר מה שהבנתי בסוף הכתיבה שהוא שיר. שיר אישי.

כך החל העניין שלי בספרות, בקריאתה ובכתיבתה. אתה קורא על מנת להבין את עצמך. אתה קורא על מנת לא להיות בודד בתחושות שעולות בך. אתה כותב על מנת להבהיר את עצמך לעצמך. אתה כותב על מנת להקל על השפיעה הפנימית הדחוסה. על מנת להציג את עצמך לעולם. וככל שהמרחב הפנימי התרחב – בעזרת הספרות – כך הצטמצמה הכמיהה המופנה מעלה, לאלוהים. זה היה השלב הראשון. לא הפסקתי להאמין, אבל הפסקתי לייחס חשיבות לשאלה האם אלוהים קיים.

הכרסום המוזכר, האם איני חוזר על חיי אבי, נידון לחזור עליהם עד לסוף, המשיך. כל ילדותי הוטרדתי ממה שבשפת אדם בוגר ניתן לכנות מידת "הגבריות" של אבי ושלי. התאכזבתי מכך שאבי לא היה לוחם גדול בצבא. מכך שלא היה חקלאי, כמו כמה מהורי חברי (הוא היה מורה). מכך שלא הצטיין במלאכות כפיים ותחזוקת הבית. מכך ששנינו היינו ממושקפים. אני הייתי קורא נלהב בצעירותי של האנציקלופדיה "צה"ל בחֵילו", אותה ביקשתי מהורי לרכוש לי, ונלהב מחִצֵי הפלישה השונים ששורטטו במפות של "אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל", מתנה שנקנתה לאבי אבל אני הלאמתי אותה בילדותי. ומדוע נדמה שהבנות אינן מתעניינות בי במיוחד? והרי פעם, כשהייתי בכיתה ד' וה' וו', זה לא היה כך, הרי הייתי "מלך הכיתה", או כמעט כזה? ומה לעשות עם הסתערויות התשוקה, הסתערויות שניסיתי להדוף, בהצלחה חלקית, מאז גיליתי, כארבע שנים לפני כן, עד כמה הן אסורות מבחינה דתית, איזה חטא כבד הן?

ישנו כנראה איזה חוק של פיצוי, שמנסה למנוע מאיתנו לשקוע בריקנות. אם בשלב הראשון של תהליך החזרה בשאלה מילאו חיי הנפש הפרטיים את מקומו המפונה של אלוהים, הרי שבהמשך היו אלה חיי הגוף. אלוהים התרחק והלך. על מנת לא לחזור על חיי אבי אני חייב להתייחס לגבריותי. והנה הוא ניצב שם בפינה, הגוף הגברי, זנוח, אסור במגע. והרי אם אלוהים רחוק, ואולי אינו קיים כלל, הרי שאין מניעה מלהתענג עליו.

החיים הם דבר מה נורא. אבי ידע זאת. אני יודע זאת בגלל אהבותיי הנכזבות, בגלל הכאב שהסבה לי חברת הילדים, בגלל מות אבי. אבל יש סיבה לחיות. והסיבה היא הגוף. כלומר המין.

אני חושב כיום שיש הבדלים בעוצמת כוחה של התשוקה אצל אנשים שונים. יש כאלה שאצלם היא עזה במיוחד ומבטלת כל. הסיבות לכך הן פיסיולוגיות או פסיכולוגיות, זה לא משנה לצורך העניין. ושאני אחד האנשים האלה שהתשוקה המינית אצלם היא עילת הקיום, מותירה הרחק מתחתיה כל חוויה אחרת. וחייתי לאור התפיסה הזו מאז, מאותה תקופה בגיל תשע עשרה, עד תחילת שנות הארבעים שלי, אז נוספה סיבה עזה נוספת לקיום, כלומר לצורך להמשיך להתקיים, והיא הילדים שנולדו לי (ובכלל, השנים האחרונות, שנות "גיל העמידה", הן שנים של שינוי). כמובן, המין, בניגוד לחיי הדבקות הרוחנית, מצריך שיתוף פעולה של אדם נוסף. של אישה. וזה כבר מסובך. אלוהים זמין יותר.

במקביל הייתה הספרות. הספרות הייתה רגש, חיי הרגש, חיי הרגש הסוערים. הספרות גם הייתה המשך מסוים של חיי הישיבה. לעסוק במילים, לעסוק ב"רוח", וגם נתיב אפשרי לכבוש את מקומי בעולם באמצעות מילים, באמצעות "רוח". אבל, גם בדומה לחיי הישיבה, האין היא מנוגדת למעשה למין? העונג המיני מסנוור כל כך שתחת זרקורו אתה לא רואה כלום. הרגשות נמסים כמו החבלים שבהן ניסו לעקוד את שמשון הגיבור. המין הוא שתיקה. הוא חד משמעי ולא מורכב. הדיבור היחיד המשמעותי הוא הדיבור על היעדרו של המין.

בעצם, מראשיתה, הדבקות שלי בספרות הייתה דבקות מותנית. הספרות היא הכלי הרגיש ביותר לתיאור ולביטוי חיינו כאן בעמק הבכא. לתיאור חיי הרוח. כלומר, חיי הכאב והחסך של הגוף שהם הם הרוח. אבל לעתיד לבוא, בימות המשיח, עתידה הספרות להתבטל. עתידה הרוח להתבטל. סופר שלא מבין את זה הוא סופר לא מעניין מבחינתי.

ברנר הבין את זה.

יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" עסוק באובססיביות בשני נושאים: קריסת האמונה הדתית ורגשי נחיתות מינית. כשאין אל, כשאין שמיים, כשאין רוח, נשארים עם בני האדם, עם הקרקע, עם הגוף. וכשהגוף לא מסופק, כשגם חיי גוף אין – על אחד מגיבורי ברנר האתיאיסטים אומר בבוז יהודי דתי שאין להם לא חיי עולם הבא ולא חיי עולם הזה – מתחיל הסבל. האובססיה הברנרית שלי התחילה אז. בכל ספרות העולם (אותו חלק ממנה שהלכתי וקראתי החל מאותה תקופה) לא מצאתי מישהו קרוב אלי ברוחו כמו ברנר. כל ענייני הציונות וביקורת היהדות שלו לא עניינו אותי במיוחד. רק הדרך בה הוא יצר זהב ספרותי מהדיכאונות שלו, מרגשי הנחיתות הגבריים שלו, מאבדן האמונה שלו. וגם הדרך בה הוא שמר למרות כל החסכים והמכאובים על כבודו העצמי, על הזכות שלו להיות שופט מוסרי של המציאות, הוא, פגום ככל שיהיה, על אנושיותו וחמלתו ביחסו לאחרים. המציאות של החֶסֶר נהייתה אצלו מציאות של עושר ספרותי. הכאב הפך לסמכות מוסרית כבירה ומלאת פאתוס. כעבור שנים אחדות הצטרפו לברנר יעקב שבתאי וחנוך לוין. החוט המשולש של הספרות העברית שעוסק בתחושת גבריות פגומה, בתשוקה לא נמלאת, בדיכאון, בהתאבדות (האחרון פחוּת בעיניי מהשניים הראשונים כי הוא עשה את הכאב קרדום לחפור בו, והוא נהנה להכאיב גם לאחרים, לקוראיו ולצופים במחזותיו).

בלב של הספרות העברית, כפי שציירתי לי את מפּתהּ, עומדת השלישייה הזו. אבל מדוע דווקא הספרות העברית יצרה את השלישייה הזו (שלה יש להוסיף נספחים חשובים)? אדון בזה במסה נפרדת שתפורסם, אני מקווה, בקרוב ב"השילוח".

לענייננו, רציתי להיות ממשיך של השושלת המשולשת העברית הזו. וניסיתי, במשך שנות העשרים שלי, לכתוב רומן. במקביל – ובניגוד לשאיפה הזו – ניסיתי באותן שנים להיחלץ מהעמדה הזו של רגשי הנחיתות הגברית. ניסיתי, באובססיביות, להיות גבר גברי, רודף נשים ומשיגן, גבר תל אביבי. ניסיתי להיות גבר שלא צריך לכתוב רומן על הנושא. ההצלחה הייתה חלקית (לא היה כישלון, עם זאת). לכן גם המשכתי בכתיבה. הכתיבה של ההיעדר. האסתטיזציה של החסך. ההמשגה שלו.  

בגיל עשרים ותשע השלמתי כתיבה של רומן שקראתי לו "ובזמן הזה". שמו נלקח מהברכה על הנרות בחנוכה. יש את "הימים ההם" אך יש את "הזמן הזה" (וגם וא"ו החיבור יש, כי משהו נותר מהימים ההם אפילו בזמן הזה). הזמן הזה הוא הוא הזמן של הגוף. הזמן בו הרוח נהייתה מיותרת. או כך לפחות נדמה. השנים הן שנות התשעים. לא רק אלוהים מת, אלא מתו גם האידיאולוגיות הגדולות כולן: הסוציאליזם, הלאומיות. גבר צעיר שסבור כך, וכואב את העובדה שבתחרות הגופנית הוא לא מוצלח במיוחד לדעתו, מקבל לפתע הצעת אהבה מאישה שאיננה האידיאל הגופני שלו. אבל היא אישה מרשימה כל כך ואוהבת אותו כל כך שהוא מיטלטל בין הרצון להישאר איתה לבין הרצון להגשים את תקוותיו המיניות. את האישה הוא פגש ב"בית מדרש חילוני" שמנסה להציע את היהדות כתרבות עשירה ומעניקת משמעות. אבל איזו משמעות יש מלבד הגוף? איזו משמעות וכוח יכולים להיות לחילוניות? והאם אהבתה של האישה הזו, שדווקא מאמינה בכוחה של התרבות, תוכל לו, לגוף?

 השנה הייתה 2002. בקיץ 2002 נתתי את הטקסט לעורך המקור בהוצאת "כתר", שמעון אדף, וטסתי לחופשה בפריס. לטיסה קניתי ספר ששמעתי עליו מעט והיה נראה לי מעניין, עוסק בנושאים שמעסיקים אותי. זה היה "החלקיקים האלמנטריים" של וולבק שתורגם זה עתה לעברית. קראתי אותו במטוס בהתפעלות גדולה ובחשש גדול. החשש היה שמישהו הקדים אותי וכתב את התובנות שלי על התרבות העכשווית אבל בצורה בהירה יותר, מרשימה בהיקפה התרבותי יותר, שיטתית יותר בהמשגותיה ומהנה לקריאה יותר. כשהנמיך המטוס לכיוון הבירה הצרפתית החלטתי להדחיק את הקריאה הזו במעמקי מוחי (רק כעבור כמה שנים, בקריאות חוזרות, התחלתי לראות איך בתוך ולצד הדמיון הגדול בהשקפת העולם שלי ושל וולבק ישנם גם הבדלים גדולים).

הרומן שלי ראה אור בפברואר 2004. הביקורות היו מעורבות. חלקן גם נזפו בי מנקודת מבט פמיניסטית על תיאור הרומן שנרקם ברומן בין הגיבור לנערת ליווי אוקראינית בשם טומה (הרומן ביניהם מצוי בחלקו הראשון של "ובזמן הזה"). הרומן מכר אלף ומאתיים עותקים. לא מעט, אבל לא הרבה. אבל חוויית הפרסום כולה הייתה טראומטית. החשיפה האישית המסוימת (בראיונות ובספר), הנזיפות, אם מנקודת מבט פמיניסטית ואם על העיסוק האובססיבי במין (הרומן נפתח בתיאור אוננות), היחסים הלא פתורים במשפחתי וכן עם נשים ועם עצמי שהרומן ביטא. רציתי לברוח מהכל ומכולם לקצווי ארץ. להתבודד במדבר.

אבל קרן אור אחת הייתה באותה תקופה. התחלתי במקביל לפרסום הספר להיות מבקר. כאן קבלת הפנים הייתה נוחה בהרבה. ואהבתי את המקצוע (ואני אוהב אותו עד היום). אני חושב שמה שתורם לביקורות שלי – בהנחה, כמובן, שיש בהן ערך מסוים – הוא אותו יסוד פרדוקסלי שדיברתי עליו לעיל: התחושה שהספרות היא תחליף, התחליף הטוב ביותר, אבל תחליף. ביסודו של דבר לא צריך ספרים ולא צריך ספרות. ביסודו של דבר כולנו זכאים לחיי עונג אילמים. ובימות המשיח, כאמור, עתידה הספרות להתבטל כליל. אני מבקר שאוהב ספרים וספרות מעט בעל כורחו. כשאני ניגש לקרוא ספר אני אומר לעצמי: בהינתן שהעולם אבסורדי וכואב, בהינתן שכל פעילות רוחנית היא דבר מה שנוח לו שלא היה נברא מלכתחילה – האם הספר הזה, זה שאני קורא, מצליח בתנאי הפתיחה הלא נוחים האלה להוכיח לי שיש בו ערך? האווירה שאני חי בה כמבקר (וגם כאדם, בעצם) היא – בחלקה, חשוב לומר – אווירת קטסטרופה. רק ספרים שמודעים לחוסר המוצא של הקיום והספרות כאחד הם ספרים טובים, רק ספרים שמודעים לכך שהם הספרים האחרונים. כמובן, אני משער, ובמישור מפוכח ואופטימי יותר בטוח בכך, שיהיו דורות עתידים, וגם בדורות הבאים האלה, וגם אחרי מותי, יופיעו ספרים בעלי ערך. אבל הגישה שלי כמבקר היא גישת "הספר האחרון" הקטסטרופלית. כלומר, אני מחפש את הסופרים שהתנחלו בפיסת הקרקע של הייאוש והאבסורד, על שפת התהום, כולל הייאוש מהפעילות הספרותית עצמה, וכרו מתוכה מבנה נהדר שניתן לגור בו, לגור בו עד יעבור זעם, עד שיגיעו אותם ימות משיח. אני אף מטפח במכוון את הגישה הזו כי היא יעילה למבקרים; היא מציבה רף מסוים לספרים העומדים לשיפוטם, היא מדרבנת אותם, מלהיבה אותם, מזריקה פאתוס לפעילותם.

הגישה הקטסטרופלית ניזונה, כנרמז, גם ממעמדה של הספרות בעשורים האחרונים. המעמד המעורער הזה שולח אותי אל הספר ובפי שאלה: האם הוא יודע על המעמד המעורער הזה? האם הוא יודע שאנחנו "הדור האחרון"? ומה הוא מציע בתגובה לכך? כיצד הוא מצדיק את קיומו בעולם העכשווי? ושוב אומר: במישור אחר אינני כל כך פסימי. עוד ייקראו ספרים גם בעוד מאה שנה. אבל יש בי צורך נפשי לפעול מתוך תודעת קטסטרופה, צורך שיש לו גם על מה שיסמוך במציאות עצמה, אבל הוא מעצים את התחושות הפסימיות שהיא מעלה. ואני חושב שהצורך הנפשי המעיק הזה מצליח לעתים בכובדו לסחוט רבדי משמעות מאותם ספרים שעומדים כנגדו באופן חסון, שמשכנעים אותי שיש בהם חשיבות למרות הכל.

במקביל, הפכה הקריאה וכתיבת הביקורות שאחריה לכתיבה-ספרותית-באמצעות-שליח. אני מחפש כותבים שכותבים על מה שמעניין אותי. הם כמו עושים זאת במקומי. לעתים קרובות טוב יותר. אבל אני חש שהם "שלי". שהם – אני. אני מקנא לעתים בסופרים, בעיקר בסופרים פוריים. זו קנאה בנלית ופרוזאית ומעט מבישה: על תשומת הלב, על הפרסים וכדומה. אבל באותו קומץ סופרים שאני מעריך במיוחד, אלה שכותבים את מה שאני הייתי רוצה לכתוב (ועושים זאת, לעתים קרובות, כאמור, טוב יותר), איני מקנא, או ליתר דיוק: הקנאה המסוימת פחותה בהרבה מההתלהבות והעניין שאני מוצא בעיסוק בהם כמבקר. הם סופרים "שלי", כאמור, בשר מבשרי, ובכל אדם מתקנא חוץ מבו-עצמו. לעתים הסופרים האלה מקדמים את הבנתי באופן שאני מדמה להילוך הפרש בשחמט. הם מעמיקים יותר באותו כיוון שבו כבר התקדמתי מלכתחילה ואז ממשיכים להתקדם אך גם פונים הצידה, לכיוון שָכֵן קרוב, שעליו לא חשבתי והם פותחים את הכרתי אליו.

וולבק הוא סופר כזה.

הדיכאון, סוגיית ההתאבדות, העיסוק הנרחב והמפתיע ב"בעיה הדתית", המשיחיות המובהקת שבה ספוגה כתיבתו, העיסוק הנרחב במין, העיסוק במהות הכתיבה עצמה, נקודת-המוצא המוסרית המובהקת שלו – הקשר בין כל אלה – הופכים אותו לסופר קרוב ללבי. ובמישור אחר: גם הגעתו של וולבק לספרות הצרפתית מבחוץ, היותו אאוטסיידר פרובינציאלי במילייה הספרותי הצרפתי, מדברות אלי.

ו-וולבק הוא גם סופר עברי, לתפיסתי.

הוא הממשיך הגדול של ברנר, שבתאי ולוין. זו נראית מחשבה מופרכת ולכל הפחות אקסצנטרית. אבל אני מתעקש עליה. אקדיש לה, כאמור, מסה נפרדת בעתיד הקרוב.

——-

אני חש שאני מבין את וולבק טוב מאד. יותר מכך: אני חש שאני מבין אותו כמו "מבפנים".

עם זאת, יש חלקים שלו שאיני מבין עד הסוף או בפשטות חלקים שאיני מתחבר אליהם. למשל: עם שנאת האינדיבידואליות שלו איני מזדהה; אני אדיש להערצתו לחברת הצריכה; יחסו לדת (ואת זאת אני כותב כדתי-לשעבר) מעט סלחני מדי בעיניי; ביטולו את הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט נראה לי מוטעה בחלקו; אין אצלו הפרדה ברורה ומספקת לטעמי בין מיניות לאהבה; את הכרזתו שהוא מעדיף שירה (שלו ושל אחרים) על פרוזה אני מקבל במשיכת כתפיים ואפילו בחשדנות, אולי מבישה. 

אני אוהד גדול של האמירה המיוחסת למרגרט אטווד, שנאמרה בזמנים פחות מוסרניים מהיום, שלרצות לפגוש סופר שנהנית מספריו זה כמו לרצות לפגוש את האווז שנהנית מהפּאטֶה שהכינו ממנו. לא רק שסופרים טובים הם במיטבם בספריהם ולאו דווקא בחייהם, אלא שיש משהו בקריאה שמנכס את הספר לתודעתו של הקורא וכל תזכורת לממשיותו של הסופר רק מפריעה לניכוס הזה. עם זאת, ב-2011, פגשתי בוולבק פנים אל פנים והתרשמתי ממנו. הוזמנתי לארוחת ערב בבית שגריר צרפת בישראל עם הסופר שביקר בארץ וזכה בה לקבלת פנים חמה, כמעט ממלכתית. נכחו בסעודה כעשרה אנשים, אולי מעט יותר. נדמה היה לי אז שמאז שישבתי עם אמי ב-1994 בתיאטרון הקאמרי לצפות בהצגה "גורודיש", ובשורה לפני ישבו יצחק ולאה רבין – כך שהבליחה המחשבה מה היה קורה לו היה מתנקש יושב במקומי (ככלות הכל הנשיא האמריקאי לינקולן נרצח בתיאטרון!) – לא שהיתי מימיי בקרבה כזו לאישיות בינלאומית. כשציטט בפניו המו"ל העברי שלו, שרון רוטברד, את הטענה שלי בדבר חשיבותו, הרהר וולבק מעט ואז אמר לי באנגלית מצורפתת משהו שלא בדיוק הבנתי, אבל לאור חוש ההומור הממזרי והקודר של הסופר נדמה היה לי שהוא העלה שם של סופרת, אלמונית לדידי ואולי בכלל, שהיא-היא הגדולה בדורנו!

אני מתעב  את מוסד הסלבריטאות. יש משהו אנטי-דמוקרטי, אנטי-הומאני בעצם, באופן עמוק במוסד הזה, שמבטא – ביחד עם הערצת העשירים וכמובן גידול הפערים המעמדיים הריאליים – סוג של חזרה לעידנים רחוקים, פיאודליים. בקיצור, הפיכתו של וולבק לסלבריטאי לא אהודה עלי. אם כי, כאיש ספרות, יש גם משהו משמח בכך שדווקא סופר מקבל תשומת לב כזו. וולבק הפך את הספרות לאמנות הרלוונטית ביותר כיום, אחרי עשורים של דידוי מאחור. הערצה לה זוכה וולבק מאיגי פופ, הרוקיסט ההארד-קורי, היא סימבול משמעותי מאד ליחסים בין האמנויות בהווה. אבל המפגש הכמעט-אינטימי עם וולבק הותיר בי רושם חזק דווקא בגלל התנהגותו האנטי-סלבריטאית.

בתחילה, כשהסתובבנו בטרסה המרפסתית הגדולה של בית השגריר ובידינו כוסית שמפניה (אני בא מכפר הרא"ה, בן כפר שראה את המלך – המלך זו השמפניה, לא וולבק – כמו שאמרו חז"ל הערמומיים והביקורתיים ביחס לנביא יחזקאל, אז סלחו לי על ההתמוגגות הפרובינציאלית), הצטודד וולבק בצד ועישן, כשלצדו השגריר החייכן והשרמנטי. כשהתיישבנו לסעודה החל וולבק לדבר כמעט בלחש, כשהמתרגמת של אחד מספריו, לנה אטינגר, מנסה לשתף את אלה מבינינו שאינם דוברי צרפתית. הוא דיבר על המשפטים שנערכו נגדו (באחד מהם, בעקבות טענתו שהאיסלאם הוא דת מטופשת, זכה בשם חופש הביטוי), על כך שלדעתו אוהדים אותו בארץ בגלל הפרו-ישראליות שלו (בכך הוא טועה, זו לא הסיבה לאהדה כלפיו בארץ, לטעמי – שאגב איני בטוח שעד הביקור הזה ממדיה היו גדולים – אלא, אם כבר, התהליך המואץ בו הפכה ישראל ממדינה סוציאליסטית למדינה שנמצאת בחוד החנית של הקפיטליזם, ולפיכך לחברה שמבינה טוב במיוחד את ספריו. אגב, יש קשר בין היותו של וולבק סופר גדול למקוריות עמדתו ביחס לישראל. הסכסוך הישראלי-פלשתיני יכול להיתפס בקלות כמלודרמה של טובים מול רעים, אבל הוא מורכב כמו רומן ריאליסטי חריף). מדי פעם תיבל וולבק את דבריו בבדיחות ערמומיות, כשהוא צוחק באופן ייחודי, כמו קורס לתוכו, צוחק לתוך השרוול. ברגעים אלה נראה הסופר הגדול נוגע ללב, כמו גיק בהתקפת צחוק. סופרת ישראלית שאלה בקול רם מדוע סבור וולבק שלאישה החל מגיל ארבעים לא שווה לחיות. וולבק לא ענה על זה. גם להערה של עמנואל הלפרין שההכרזה הפרו-יהודית של וולבק היא מאפיין אנטישמי הוא לא ענה. לטעמי בצדק. כפי שטען סיינפלד: אם אני אומר שאני אוהב סינים – איך זו גזענות?!  הערב התפתח לערב ישראלי מאד, מעין ליל סדר כאוטי מלבב שבו בכל חלקי השולחן התנהלו שיחות מקבילות, כשלעתים כמה מאיתנו יוצאים למרפסת וללילה האביבי לעשן. באחת היציאות הללו אמר שרון רוטברד שבהכירו את וולבק נראה שהוא נהנה מהערב, וחשבתי שלוולבק, שמבטא בכתיבתו געגועים לצרפת חמה ועממית, פרובינציאלית, המזג הישראלי המשוחרר קורץ.

וולבק לא ניסה להיות נחמד, לרַצות ולחייך. אבל מצד שני לא היה באי ההתאמצות הזו גינונים של Star או מיזנטרופיות מודגשת. היה, כמדומה, סוג של מבוכה קרושה מלווה, פשוט, בהתנהגות אותנטית. אני חושד שמתחת לטשטוש ולריחוק המסוימים שלו מסתתר אדם חם. בסוף ניגשתי להיפרד. היססתי אם להושיט יד ללחיצה. עשיתי מעין חצי תנועה בזרועי.  וולבק הגיב להיסוס שלי והניע את ידו לקראתי ואז משך אותה במהירות בחזרה. התעשתי והושטתי את ידי במלואה והוא לחץ אותה באופן לא רפה.

 

למסה השנייה

  •  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ראובן מירן  ביום ספטמבר 9, 2020 בשעה 2:54 PM

    טקסט חזק מאוד!
    תודה!

    Sent from my iPhone

    >

  • רעיה קאופמן  ביום ספטמבר 9, 2020 בשעה 4:37 PM

    אחת המסות הטובות והחשובות שקראתי בתקופה האחרונה.

  • אודי  ביום ספטמבר 10, 2020 בשעה 2:17 PM

    רותקתי ונהנתי מאוד לקרוא, תודה.

  • דני  ביום ספטמבר 10, 2020 בשעה 3:58 PM

    הקשר בין החיים האישיים ובין הספרות מרתק. שמחתי לקרוא. מעניין שהכותב אינו חש במודע כעס כלפי האבא. כנראה הכעס קבור עמוק בפנים ולא מסוגל עדיין לגלות את פניו. אם הכעס יעלה תוכל לבוא הקלה נפשית גדולה.

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 10, 2020 בשעה 7:52 PM

    תודה רבה על תגובותיכם.

    • דרור  ביום ספטמבר 10, 2020 בשעה 9:41 PM

      מעניין מאד. יישר כח על הרחבת תחום הביקורת.

  • נעמי  ביום נובמבר 10, 2020 בשעה 3:24 PM

    פתאום חזרתי לעיין באתר שלך, והנה הטקסט הזה המרתק וממש מעורר דמעות. תודה רבה! תמשיך בכתיבה המציפה השופעת, תמיד מעניינת עצמאית ובונה את הקורא כמו שבונה אותך

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: