לאחרונה קראתי (במקרה אחד) והתחלתי לקרוא (במקרה השני) שני רומנים שראו אור לאחרונה בתרגום לעברית ושבהם נתקלתי בסצנה של אונס של בן בידי אביו (במקרה אחד) ושל בת בידי אביה (בשני). כלומר, אונס וגילוי עריות.
(את שמות היצירות אכתוב רק בסוף, על מנת לא לעשות ספוילר למי שירצה לקרוא אותן ויוכל להימנע מההערה המכוכבת בסוף טקסט זה ובה השמות)
במקרה הראשון הסצנה מופיעה בראשית היצירה וגרמה לי, לעת עתה, לזנוח את המשך קריאתה. במקרה השני, הסצנה מופיעה באמצעה ושקלתי להפסיק בקריאה אבל מסיבות שונות (לא האחרונה שבהן היא שכבר קראתי מחצית מהספר, כלומר כבר הייתי "מושקע" בו) לא עשיתי זאת.
קראתי ביצירות להנאתי. כלומר, אולי אכתוב עליהן במסגרת תפקידי, אבל לעת עתה לא הוטלה עלי המשימה, כך שההחלטה להפסיק או כמעט להפסיק התקבלה על סמך אינסטינקט ועל סמך החירות שיש לנו בקריאה רגילה.
ואכן, מעטים הדברים ש"מכבים" אותי בקריאה כמו זוועות מוסריות שמבצעים גיבורים, בייחוד זוועות שנעשות לילדים. ככלל, אני לא מתעניין בספרות בפסיכופטים, בסדיסטים, ואף בפסיכוטים (להבדיל מנוירוטים, שבהם אני מתעניין מאד).
לא מדובר כאן באיזו עמדה מוסרית נעלה. אני, בפשטות, מאבד עניין ביצירה. היצירה מאבדת מקסמה בעיניי, נראית לי תפלה.
פעם חשבתי שהדבר נובע מסיבות אסתטיות: חשד בצד המלודרמטי של יצירות כאלה, בסחטנות הרגשית שלהן.
אך היום אני סבור שהרתיעה שלי לא רק שאינה נובעת בעיקרה מסיבות אסתטיות טהורות (ועם זאת הן קיימות; וגם, במחשבה שנייה, מהמילה "מוסריות" אין צורך להתיירא, אם לעשות פרפרזה על גיבור של ברנר) היא אף הפוכה, במידה מסוימת, לטעמים המוסריים שיכולים להיות לה.
יש צד אנוכי בקריאה. אני מחפש גיבורים שדומים לי על מנת ללמוד על עצמי דרכם, או להיות אמפטי כלפי עצמי באמצעותם. ואני, מלא פגמים כרימון אמנם, אבל, כמו רובנו המכריע, לא מבצע זוועות מוסריות.
- הערה זו, כמובן, אינה ביקורת. בייחוד במקרה בו רק התחלתי את הקריאה. אבל לסקרנים אציין את שמות היצירות: "אמנות השמחה" של גוליארדה ספייאנצה ו"אין דבר" של אדוארד סנט אובין.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה אריק. ביטאת במדויק להפליא את תחושות הרתיעה שלי מגיבורים מטורפים או סוטים.גם הפופלריות העצומה לה זוכה "דון קישוט" מעולם לא היתה מובנת לי – הרבה סופרים ואנשי רוח מהללים אותו כרומן הטוב ביותר שקראו ושיקחו אותו איתם לאי בודד-מבחינתי הוא מסכן מטורף הזקוק לטיפול
שלום אסתר, אני מעט חולק עלייך לגבי דון קיחוטה. הרעיון שמאחורי היצירה הזו הוא נפלא ואינו מוגבל לתיאור של דמות משוגעת. הוא מלמד על כוחה של המציאות הפנימית. זהו "לקח" בעל ערך לכולם. הבעיה שלי בקריאה של "דון קיחוטה" בפעם השנייה, שאירעה לפני שנים אחדות, הייתה שהרומן ארוך מאד ובחן את גבולות הסבלנות שלי.
ככלל, אני לא "נגד" גיבורים משוגעים בספרות, רק רציתי לבטא את אבדן העניין שיש לי במקרים רבים שדמויות כאלה (או, להבדיל אלף אלפי הבדלות מ"משוגעים", דמויות פסיכופטיות וסדיסטיות) נוכחות בספרות, בספרות שאין לה הרבה ערכים שמפצים על הנוכחות הזו או כשהנוכחות הזו אינה מעניינת בחקירה שיש בה על המצב הפסיכוטי, ולהבדיל אא"ה הפסיכופטי.
בהקשר לתחושותיך הדומות לשלי, אשמח לדעת מה דעתך על "מחר ניסע ללונה פארק"/ אילנה ברנשטיין. הצלחתי לסיים אותו אחרי מספר ניסיונות קריאה בשל יחס האם לילדיה.
אריק,
אכן, "יש צד אנוכי בקריאה". ישנם גיבורים שדומים לך וישנם גיבורים שדומים לקוראים אחרים. הזוועות המוסריות שאירעו להם הן לא אחת הטריגר שלהם לכתיבה או ליצירה. כך לפחות לגבי ספרו של סנט אובין. לא הוא ביצע את הזוועות. הזוועות בוצעו בו. וכן, יש לכך השפעה על המשך חייו ועל יצירתו. תקצר היריעה מלתאר יצירות בספרות, באמנות הפלסטית, בתיאטרון ואף במוזיקה שעניינן זוועות מוסריות וכיצד יוצריהן מתמודדים עם הזוועות האלה.
אפרת
את צודקת לגמרי, אפרת. לא יצאתי חלילה נגד זכותם של סופרים שהתוודעו לזוועות כאלה לתת להן ביטוי. אלא פרשתי העדפה שלי בקריאה. כמובן, שיש הבדל בין קריאה של ספרות יפה לקריאת ידיעה חדשותית על שכיחות של התעללויות וכו'. כלומר, מה שאני רוצה לומר, שאין כוונתי שיש להסב את הפנים מהמציאות הקשה שקיימת בעולם. יש לדעת עליה ולסייע ככל שניתן למניעתה. אני מדבר בפוסט זה על קריאה קאז'ואלית, יומיומית, של ספרות יפה, שבאשר לה הבעתי את העדפותיי.