בחודש האחרון קראתי מחדש שתי יצירות מרכזיות בעולמי הספרותי, "שכול וכשלון" של ברנר ו"זכרון דברים" של שבתאי.
את שתיהן לא קראתי כבר תשע שנים (שבתאי) ויותר (ברנר). כיוון שכפי שכתבתי כאן לאחרונה, אני לעתים (לא קרובות, עם זאת) משתומם על שינויי הטעם הספרותי שלי לאורך השנים, ניגשתי לקריאה בחיל ורעדה: האם גם במה שמבחינתי הוא הלב של הלב, במה שהגדיר מבחינתי מה היא ספרות, יחול שינוי?
למרבה הרווחה התשובה היא שלילית. שתי היצירות עדיין מדהימות אותי מבחינות רבות (ושונות מעט). הן מייצגות של התרבות העברית המודרנית בשיאה.
רציתי רק להעיר בקצרה דבר מה על "זכרון דברים": שלא כבקריאה הקודמת – וכן כמו בקריאות בשנות העשרים לחיי – חזרה היצירה הזו ונדמתה לי כיצירה שלא תיאמן. בכל עשירייה של הספרים הגדולים של המאה העשרים היא נכנסת בקלות, לטעמי. יש, בפשטות, דבר מה לא אנושי ב"זכרון דברים", השטף הסיפורי כמו בא מגבוה, משמיים, ולא מסופר בשר ודם.
והנקודה הזו, שהתחדדה בקריאה הזו, מאוששת עוד יותר את תפיסתי ש"זכרון דברים" אמנם מרשים יותר מ"סוף דבר" אבל את "סוף דבר" אני אוהב יותר (מלבד זה שיש בו גם דברים שאין ב"זכרון דברים"). לא רק שהוא ממוקד באדם אחד, רך יותר, גם אופן היכתבו נתפס כאנושי יותר: הוא נכתב בידי אדם ולא – כמו שעולה התחושה ב"זכרון דברים" – בידי דמיורג.
קשורה לכך היא העובדה שהפסימיזם ב"זכרון דברים" – אם כל זה שהרומן גאוני וכולי, כאמור: ממש מטיל מורא בגאוניותו, את אותה נשגבות שפרוסט מדבר עליה שהוא מחפש ביצירות אמנות – נראה לי פחות מדויק בנחרצותו מזה הרך יותר של "סוף דבר".
נוצר בקע בקריאה הזו בין תפיסת החיים של הרומן לבין תפיסת חיים של הקורא ברומן, הפעם לא גבר צעיר אלא מישהו שמבוגר מן הסופר בשעה שכתב את היצירה. איך לומר זאת? החיים אינם כה רעים, וליתר דיוק: ניתן לראותם באור אחר גם לאור אותם נתונים שמעלה "זכרון דברים".
בגיל 21 תפיסת העולם של שבתאי (ברומן הזה, וגם כאן יש להפריד בין חלקים שונים, אבל אין כאן המקום להאריך) הממה והכריעה אותי (וליתר דיוק: מצאה הד באותו חלק בלבי שתאם אותה). כיום אני עמיד יותר מולה (וכאמור לא מול הגדולה הספרותית של הרומן, שפשוט הכריעה אותי בקריאה הזו שוב; שלא כמו בקריאה לפני כעשור).
אבל משהו הרי צריך להרוויח מההזדקנות, לא?
תגובות
גם אני קראתי לאחרונה שוב את שני הרומאנים של שבתאי- אחרי למעלה מעשרים שנה- בעוד שמ"סוף דבר"נהנתי אולי אף יותר מבקריאה הראשונה, מ"זכרון דברים" קצת התאכזבתי.לדעתי, הדמויות לא מאופינות מספיק וישנם הגיגים או פעולות שיכלו להשתייך לכל אחת מהדמויות.גם הקטע שהמיקרוקוסמוס שמשקף לכאורה את המקרוקוסמוס, דהיינו ,שקיעתה והתפוררותה של של מפלגת הפועלים,שזור בתפרים די גסים.
אולי האכזבה מהקריאה השניה היא נוכח העובדה שלפני כעשרים שנה ששקראתיו לראשונה חטפתי ממש אגרוף בבטן. למרות הסייגים הנ"ל, עדיין אני חושבת שהוא ספר אדיר