על "אנחנו", של יבגני זמיאטין, בהוצאת "בבל" (מרוסית: מירי ליטוק, 190 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

אורוול כתב ב-1946 ביקורת קצרה על "אנחנו", שלוש שנים לפני "1984". ברור שאלדוס האקסלי ב"עולם חדש מופלא" (1932) הושפע ממנו, כתב אורוול. האקסלי הכחיש. אך הסיכוי שלא הייתה השפעה נראה לי קטן. יש אכן דמיון רב בין היצירה של המתמטיקאי, המהנדס והסופר הרוסי (1884-1937), שראתה אור ב-1924 בארה"ב אחרי שברוסיה הצנזורה אסרה על פרסומו,  לזו של האקסלי.

מה שמבחין את הדיסטופיות של זמיאטין והאקסלי כאחת מזו של אורוול נוגע בסוגיית המוטיבציה של שליטי העולם העתידני. בעוד ב"1984" אדוני הדיסטופיה מוּנעים מסדיזם ותאוות כוח הרי שאצל האקסלי וזמיאטין מטרתם היא אוהבת אדם ביסודה. הם באמת מאמינים שהחירות, האינדיבידואליזם, האהבה והמשפחה הם גורמי סבל. אם כי באופן מאלף אורוול קורא את זמיאטין לאור הרומן העתידי שלו וכותב שזמיאטין השכיל לראות את הצד האי הרציונלי של הטוטליטריות שמתבטא, בין היתר, ב"רשעות לשמה".

הדיסטופיה של זמיאטין מתרחשת אלף שנה הלאה בעתיד. האנשים ב"מדינת האחדות" חסרי שמות והם מיוצגים במספרים ואותיות. הגיבור נקרא D-503. הוא מהנדס שנמצא בחוד החנית של בניית "האינטגרל". מדובר בספינת חלל שמיועדת להפיץ את הבשורה של "מדינת האחדות" ברחבי החלל החיצון. אם המדעים המרכזיים עליהם מושתתת המדינה העתידנית ב"עולם חדש מופלא" הם הביולוגיה והפסיכולוגיה, הראשונה מאפשרת שליטה בייצור ובאופי הפיזי של הנתינים הנולדים בה ואילו האחרונה שליטה בנפשם, הרי שהמדע המרכזי ב"אנחנו" הינו המתמטיקה. המתמטיקה הינה גם מטפורה לכל מה שהגיוני, לוגי, רציונלי. "מדינת האחדות" מנסה לבטל את כל מה שאינו כזה. לא רציונלי הוא האגו האינדיבידואלי. לא רציונלית ובלתי צפויה היא החירות (פירושו של מיתוס גן עדן, אומרת אחת הדמויות, הוא שצריך לבחור בין "אושר" לבין "חירות"; "בגן עדן אין רצונות", אומר "המיטיב", המנהיג, לגיבור, פגישה שדומה לה מאד מתרחשת אצל האקסלי). לא מפריעה ומסבכת היא האהבה. יחסי אהבה אסורים במדינה וחיי המין מתנהלים בחופשיות יחסית. אלא ש – D-503 מתאהב ב – I-330. הוא נבוך מהרגש המוזר הזה ונבוך שבעתיים כשמתגלה שאהובתו היא מנהיגה של מחתרת המבקשת להשיב את האנושיות לאנושות. אנושיות לפי הרומן היא החירות, גם אם היא באה על חשבון האושר; וחשיבות היחיד, גם אם פירושו של דבר מאבקים בין יחידים, למשל בגלל קנאה מינית; והדמיון, גם אם פירושו של דבר חוסר מנוח תמידי.

מה הפחיד את זמיאטין? האם, פשוט, הקומוניזם? יש הדהוד ברומן להתנגדות של דוסטוייבסקי לאוטופיות של השמאל הרדיקלי הרוסי בשם החירות האינדיבידואלית. אך כמו אורוול גם אני סבור שהדיסטופיה הזו אינה משל מצומצם נגד הקומוניזם. זמיאטין מדבר, למשל, על פולחן טיילור במדינת העתיד שלו (עוד הקבלה מחשידה ביותר להאקסלי, שדיבר על פולחן הנרי פורד, מקבילו של טיילור). פרדריק וינסלאו טיילור הנהיג ניהול מדעי של העבודה בבתי החרושת על מנת להביא לייעולה. במלים אחרות, הדיסטופיה הזו נכתבה גם נגד ההתייחסות לפועל כמכונה, טשטוש ההבדל בין האדם למכונה. נושא נוסף בן התקופה: עליית ההמונים – והפחד מפני היבלעות היחיד בחברת ההמונים – ואיתם עליית המנהיג הכריזמטי. "אנחנו" ניתן להיקרא במקביל לטקסט של פרויד "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (1921). כמובן, ההמונים הצועדים אל מותם חסר השחר במלחמת העולם הראשונה קשורים לכך. גם הפוזיטיביזם המדעי של המאה ה-19 הוא יעד להתקפה כאן, כי בדיסטופיה של זמיאטין לא מאמינים ב"נפש" ואילו גיבורי המחתרת דווקא מאמינים בה (לא ב"נפש" במובן הדתי). אנשי "מדינת האחדות" גם שונאים את הטבע והכפר; האורבניות (בת התקופה) והסלידה מהטבע מתפרשים בידי זמיאטין כשנאת כל מה שלא רציונלי ולא נתון לשליטה.

הפרוזה של זמיאטין מטפורית ואימפרסיוניסטית, אולי "סימבוליסטית" (במעומעם הזכירה לי את "פטרבורג" של אנדריי ביילי מ-1913). האופי הספרותי של הפרוזה מעכב מעט את שטף הקריאה וחותר מעט תחת הפרוזאיות היבשה של העולם המתואר, אבל הוא ניתן במשורה ולא פוגע בקריאה בכללותה. האקסלי כתב ביתר יובשנות ואגב, למרות האולי פלגיאריזם שלו, יצירתו גם מקיפה ועקרונית יותר.

כשהן מונחות זו בצד זו, שלוש הדיסטופיות המרכזיות של המחצית הראשונה של המאה העשרים יכולות ללמד אותנו דבר מה לא רק על החברה שבתוכה הן נוצרו ועל פחדיה. הן יכולות ללמד אותנו דבר מה על הז'אנר עצמו. האם אך מקרה הוא שבלב שלוש היצירות ניצבת אהבה בין גבר לאשה שמגלמת את המרד ברודנות? אמנם כבר אצל אפלטון ב"המשתה" נטען שהאהבה מערערת את שלטונם של רודנים (צמד גברים נאהבים באתונה רצחו שם את הרודן). בכל זאת, יש הבדל בין היצירות בסוגייה הזו. אצל אורוול, הדגש באהבת סמית' וג'וליה הוא הסקס, לא הרגש. הסקס, טוענת ג'וליה, שואב את האנרגיה מהתשוקה של הנתינים להתמסר לרודנות. ואילו אצל האקסלי (באהבת הפרא ג'ון ללֶנינה) וזמיאטין המרד מתבטא ברגש האהבה; האהבה מבטאת אינדיבידואליות, כי אוהבים את X ולא את Y.

ואולי, עולה התהייה, ההצבה של האהבה בלב שלושת הרומנים הדיסטופיים הללו אינה נוגעת לדיסטופיותם אלא לרומניותם? רומנים נוהגים להציב סיפור אהבה במרכזם. כך שאולי יש כאן פשוט הטייה ז'אנרית.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: